זאת אומרת שאפשר לחיות, כמעט to the fullest, אבל היא עדיין תהיה מחוברת לך לעור.
שכחתי מהבלוג הזה לגמרי, והיום בבוקר הוא שוב קפץ אליי.
כנראה כי העור שלי עדיין דביק מהאבל ותופס דברים כאלה.
זה יום ההולדת שלה.
של אחותי.
היא היתה צריכה להיות היום בת 30.
אני כבר כמעט שנתיים יותר מבוגרת ממנה, ועוד לפני שנהייתי מבוגרת בגיל הייתי גדולה יותר פיזית, וזה אף פעם לא היה נראה לי מביך או לא טבעי.
עדיין בכל הדמיונות והזכרונות והחלומות היא גדולה ממני. קטנטונת, אבל גדולה במהות שלה.
היינו 4 אחיות בבית, אבל השתיים הגדולות הן בכזה הפרש גילאים גדול ממני שתמיד את היית בת הברית. החברה. מכסחת אותי במכות אבל גם מוצאת זמן אליי. מ-4 אחיות הפכנו לכלום. אני לא מרגישה את זה כי אני כבר הרבה שנים לא בבית, ואת הרבה יותר שנים לא בבית. אבל בכל חג או שבת שאנחנו מנסים להיאסף כמשפחה הריק הזה מורגש. מ-4 אחיות הפכנו ל-3 שהן כלום.
אנשים קופאים ונצמדים לי לעור
ואני ממשיכה, לפעמים אפילו שוכחת שאני זומבי
עד שהכל חוזר אליי כמו אגרוף בבטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
