דיבורים כמו חול ואין מה לאכול

גיל 15,חיים רגילים-לימודים,משפחה,חברים.הכל היה לי,שום דבר לא  היה חסר לי בגיל הזה.ומדי פעם גם גאווה ופירגון מצד ההורים, שזה נדיר.

אף פעם לא הייתי ילדה שנראית לא טוב,תמיד הייתי גבוהה ורזה. אבל תמיד יש את הרגע הזה (שבדר"כ קורה בגיל ההתבגרות) שמסתכלים במראה ולא אוהבים את מה שרואים,הרצון לשנות, ולא סתם שינוי,והרצון הזה הכה בי חזק בגיל 15.

אני עוד זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול,האחים בבית ספר וההורים בעבודה ואני לבד בבית,יושבת בחדר וחושבת לעצמי כמה שאני כבר צריכה את כל זה.אני אמרתי לעצמי שזהו ממחר אני מתחילה בדיאטה על מנת לרדת במשקל.

 ולי לא היה משקל יעד,כמה שיותר יותר טוב.

לאט לאט התחלתי לצמצם את התפריט עד שישאר קרקר אחד ליום ולפעמים אפילו לא קרקר.

עם הזמן שעבר ראיתי שאני מרזה וזה עוד יותר העלה את המוטיבציה להמשיך.עשיתי צומות ימים שלמים. ובקשר להקאות, ניסיתי רק פעם או פעמיים.

עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה שהייתי מטומטמת שלא הערכתי את עצמי כפי שאני,שעשיתי את הדיאטה המטופשת הזאת כשבעצם הייתי רזה ולא היה לאן לרזות.

כמובן שגם הגאווה והפירגון של ההורים נעלמה ואני די כועסת כשאני שוב נזכרת בתקופה הזו,אני כועסת בעיקר על עצמי-כי אך ורק אני הכנתי את עצמי לזה,ואני מודה באשמה לא מפילה אותה על החברה שהייתה סביבי.ואני כועסת על הוריי שלא עזרו לי בכלל לצאת מזה-להפסיק עם הרעב,עם הדיכאון,הבכי.אבל בזכות זה שהם לא עזרו לי למדתי על עצמי יותר, רק חבל שזה קרה בנסיבות האלו.

היו כמה רגעים בתקופה הזו שהרגשתי שאני כל כך קרובה לסוף (ולא לסוף הטוב).וזו הייתה התקופה שהרגשתי הכי קרובה אליו מאי פעם.

וכמו שנכנסתי לזה עם הכוח הרצון החזק שלי כך גם יצאתי.

כיום אני עדיין מעלה את המשקל,לאט לאט ואני אגיע למשקל שאני אמורה להגיע אליו.

שיהיה לכולנו המשך שבוע נעים ולילה טוב