בראשית

הכל התחיל ונגמר אז, ממש אז, בערך בכיתה ו'. בדיוק בכיתה ו'.

הפעם הראשונה שיצאתי עם המקובלים.

כן. גם בכיתה שלי כמו בכל כיתה, היו את המקובלים והיו את אלה שלא.

אני כמובן, הייתי מאלה שלא.

אז, פחות מהיום, הייתה לי ראייה שונה משל האחרים. וממש לא באור מתנשא או חיובי, ההפך. תחונה שהייתי מסתדרת נפלאה בלעדיה, אבל תמיד הייתה לי, להקיצין רגשות. לפחות, זה מה שתמיד הבדיל אותי לטוב ובעיקר לרע מהאנשים. אני תמיד מאז כיתה ו' הבטחתי שאהיה אני. ואפעל לפי מה שאני מרגישה.

אז הייתי שונה ב100 אחוז מהיום. הייתי ילדה שמנמנה יותר מהיום, הרבה פחות בטוחה בעצמי, הרבה פחות מאמינה בי.

הייתי ילדונת "דושי" של אבא ואמא, ותמיד הייתי רבה איתם.

אבל בואו נתחיל מהעיקר.

העיקר מתחיל ממש מנקודת הזמן ההיא, שיצאתי עם המקובלים של הכיתה.

באותו מפגש, שהתחיל באווירה ממש לא נעימה, בגלל, תקרית משיעור תנך, היה סיפור ששינה לי משהו בחיים. משהו חשוב.

התקרית, הייתה התפרצות הרגשות שלי וההרגל המגונה הזה שלי להגיד לאנשים בדיוק מה שאני חושבת, אבל אז, הרגשות כלכך התחזקו ובערו ממני, שפשוט לא הייתה לי שליטה "יודעת מה!?" אמרתי לחברתי לשעבר מכיתה ו'3 "אני בכלל לא רוצה להיות במקובלים! אני בכלל שונאת את כל ההתנהגות של המקובלים האלה!" יצא לי לפלוט את המשפט הזה בדיוק שהיה שקט שהמורה שאלה שאלה שאיש לא ידע על מה היא מדברת בכלל, ובדיוק כולם היו עסוקים בכלל בדברים אחרים או תמוההים בשאלה, ופתאום האמירה הזאת שלי, כמו קטעה את חוט המחשבה העמוק שלהם שוודאי הסתכם ב.." הולכים למתן ב4 היום לשחק כיפודור, או לא"

כולם מייד הסתכלו עלי, אפילו המורה, אבל מהר מאוד היא חזרה לשאול שאלות, אבל הילדים , עדיין בהוו בי..במיוחד מהקובלים..

מלבד אחד.. אחד שהיה מלך הכיתה..

הוא לא הביט בי במבט מזלזל, או מבט מתפלא. הוא נתן את המבט המרגיז מכולם. הוא הסתכל עלי, חייך, מן חיוך צדדי כזה, אפילו טיפה גיחך.. בהתחלה נפלט לי חיוך קטן אבל מהר מאוד חשבתי שוודאי הוא צוחק עלי! כי הוא הרי מלך הכיתה! הוא מה מקווובלים!

אז למה שהוא יהיה נחמד אלי אחרי שאמרתי דבר כזה, ובכלל למה שהוא יהיה נחמד אלי בכל אופן!

שיר פנתה אלי באחת ההפסקות.. "תגידי.." והסתכלתי עליה "את באמת לא רוצה להיות במקובלים..?"

"לא. " עניתי.. "תראי.." הצדקתי.." זה לא שיש לי משהו נגדכם.. אבל אני פשוט לא אוהבת שאתם חייבים להוכיח לכולם שאתם כאלה ואחרים על ידי המראה, ושאתם צריכים להתנהג על ידי מה שמצפים מכם או לכל הפחות.." שיר קטעה אותי בטח בכלל רצף המילים שלא הצליחה להבין "אני יודעת ירדן, את לא רוצה להעליב.." "לאלאלא! גם אין לי שום כוונה להעליב.." ישר הצטענתי "ובכלל! ממש לא איכפת לי כי אם נוח לכם לחיו..." "אני יודעת" שיר קטעה שוב, תמיד שלא הצלחתי לחשוב על מה אני רוצה להגיד הייתי מסתבכת במילים גבהוות, מישם כבר הייתי מוצאת את עצמי איכשהו..

 "אבל את לא יכולה לשפוט בנאדם לפי איך שאת חושבת, נכון?" הייתי בשוק מיזה ששיר יודעת את המילה לשפוט...

"כן.. את צודקת" אמרתי בהיסוס

"נו! רואה! בגלל זה את חייבת לצאת איתנו." שיר סתמה את פיה בשתי ידיה כאילו פלטה סוד אסור..

"תראי שיר.. את יכולה להתחרט.. אני לא חייבת לבוא אית.."

"לאלא... " שיר נאנחה.. "אם הזמנתי אסור לבטל.."

"את יכולה ודאי שכן, אני גם ככה לא מכירה את החוקים שלכם... אבל נחמד ללמוד אחד ממנו.."

"מצטערת"

"זה בסדר.." והלכתי בחיוך. עיצבן אותי ששיר לא רצתה שאני אצא איתם. כאילו, עד עכשיו לא רציתי בכלל לצאת איתם, אבל שהבנתי שגם היא לא רצתה שאצא איתם, זה עיצבן אותי עוד יותר! תמיד זה ככה.. שיש דבר שאתה לא רוצה ופתאום מסתבר שהוא גם לא רוצה אותך, תחילה אולי זה ידחה אותך..אבל אחרי זה..זה ימשוך פי שתיים..

 כל השבוע הקרוב שיר ניסתה לנחם אותי, ואולי יותר את עצמה "רוצה לבוא אלי לאכול גלידה?" גלידה הייתה החולשה שלי.. לא יכלתי לעמוד בפני זה.. " אממ אממ.." "לא אני בדיוק חייבת ללכת עם אמא.." "אה.. וביום שלישי?" "לא בשלישי יש לי צופים" כך בכל יום המצאתי תירוץ... "אז את לא יכולה אף פעם.. " היא אמרה.. "לא אף פעם.. בשישי אני פנויה.. " "אבל בשישי כבר קבעתי.." "אה.. שכחתי.. מקובלים.." דווקא בגלל שאמרתי את זה, שיר החליטה שאני באה איתה.. היא הלבישה אותי בבגדים הכי יפים שלה, אחותה עיפרה אותי, ואמא שלה סירקה אותי, ומעין מהפך שלם הפך אותי מילדת צ'אבי לנסיכה..

"יש לה פנים מצויירות.." אחותה אמרה.. ושיר נעצה מבטי קנאה אפילו קצת.. וזה היה נחמד לרגע..לא המחמאה,אלא המבטים של שיר..

ככה הלכנו לנו שתינו אני ושיר ונפגשנו עם עוד חמישה בנים, וחמש בנות... הבנים ישר הסתכלו על שיר, כמובן מלכת השיכבה, ועלי..כמה מבטי גיחגוך.. "חשבנו שאת...לא רוצה לצאת איתנו לעולם..!" "כן..אבל קבעתי עם שיר לפניכם.." סיננתי... שיר שלחה לי מבטי 'סתמי' אבל ניסיתי להתעלם... "נו... אחת מהבנות שאלה.."איפה אפק, מתי נקנה כבר כרטיסים.."

אפק לא היה בכלל בתחום שלי..למען האמת, לפי אז, אף אחד לא היה בתחום שלי, אבל במיוחד, לא הוא. אפק היה הילד הכי יפה נכון לאז. ויותר מיזה, היה לו משהו בעיניים בחיוך מושך מאוד.. מושך מידי.. תמיד בנות רבו עליו בסתר כי זה הדבר שהכי שנאה, והוא לא יכל לסבול שידידה מקנאה בו על זה שיש לו חברה, ואולי בגלל זה מעולם לא היו לו ידידות.. ולמרות שזה היה משהו שמאוד היה חסר לו, הייתה לו מן הבעה בפנים שלא חסר לו כלום. ש"הכל טוב" וזה היה הסוד שלו, וזה היה מה שכל אחד כלכך נמשכה אליו. ואת אפק כולם היה נראה שאפשר לקרוא כמו ספר פתוח. הוא היה שזוף תמיד, ועם שיער שחור, מעט מתולתל אבל נראה כלכך רך.. והשרירים שלו תמיד בלטו, והיה לו מן נפח כזה שיש תמיד לגברים אבל לו היה כזה כבר מכיתה ב'.. "שלום כולם" הוא הגיע משום מקום.. "היי אפק.." כולן ענו.. "היי ירדן.." חייכתי..

"מה חשבתי שאת לא.." "אני הבאתי אותה. " שיר לקחה את האשמה...

אמרתי לעצמי שכל מה שקורה זה רק להוכיח לכולם, שאני צודקת. אבל העיניינים לא ממש התגלגלו לאיפה שאני רציתי.. ישבנו בסרט... יצאנו ממנו כמה בנים ובנות כבר היו צריכים ללכת...

בסופו של דבר ישבנו רק אני שיר אפק ובטח עוד כמה שאני לא זוכרת מי הם..

כל אחד נבלעה לשיחה עם מישהו אחר, רק אפק שתק משום מה, וגם אני, אבל אני פשוט שתקתי כי לא היה לי עם מי לדבר...

"תגידי ירדן.." הוא אמר בטון של "הבוס" "למה את כלכך שונאת אותנו.."

"אני לא שונאת אותכם אישית. גם לא אותך. אבל ההתנהגות הזאת.."

"זאת שיחה ארוכה" שיר נכנסה. אפק הסתכל עליה במבט מרופרף.. והיא מיהרה להסתובב..

" כן.. היא צודקת "אישרתי "אז תסבירי לי. לי יש זמן.." "אתה בטוח..?"הוא הינהן..

התחלתי לספר לו על חברה שלי שהמקובלים החרימו אותה והוא לא היה עסוק בלהצדיק את עצמו או את החברים שלו כמנוגד לציפיות שלי, הוא פשוט שתק, והקשיב.. סיפרתי לו על הכמיהה הזאת, להיות מקובל, להכינס למשהו שאתה בכלל לא יודע מה זה, ואולי בכלל חברה שלי הייתה ניצלת מחרם אם היא היתה יודעת לאן היא עומדת להיכנס ושיותר מחברים התואר "מקובל" הוא סטיגמה שהמקוטרגים בהם, מאוד אוהבים להתקטרג על פיה, להתנהג עלפיה, וזה גם מאוד נוח. ולדעתי עדיף כבר לחזור בתשובה, או להפוך ערבי או משהו, ככה שהחיים כתובים לפי ספר, או רב. אפק גיחך..

"אני לא בטוח שלהיות מקובל זה גרוע כמו להיות ערבי..." אז זה הפאק שלו? הוא גיזען..?

כל אורך השיחה אפק הקשיב, ואז התחלפו הדיבורים משיחות כאלה ואחרות וכבר כולם הלכו רק אני והוא נשארנו..עד שעות שלא ידעתי שקיימות... מה זאת בכלל השעה הזאת 4 ו -12 דקות? זה לא קיים רק בצוהורים? מסתבר שלו.

אני ואפק גלשנו לנושאים כלכך אחרים מהמקובלים... גם מקבוצת המקובלים וגם הנושאים המקובלים.

"תקשיבי יש לי שאלה ממש מביכה אבל אני ממש חייב לשאול.. ואני עדיין מתלבט.. " הייתי כלכך עייפה.. "נו אפק" עניתי את התשובה הרגילה.. "מה אתה כבר יכול להגיד שיפתיע אותי יותר משאמרת עד עכשיו..?" "תנסי אותי.." "נו.."

"אה.. איך זה בנות...?  גם אתם מסתכלות על פסוטרים של בנים ערומים..? " בהתחלה קצת נחרדתי מהשאלה, אבל הבנתי שהוא אמר את זה רק כי הוא ממש עייף אז עניתי באותה עייפות.. "אה... אתם מסתכלים על פוסטרים של בנים ערומים..?"  ושנינו צחקנו.. הזמנו מונית כמו גדולים.. ואחרי שיחה כלכך ארוכה עם כלכך הרבה פרטים אישים יומיים אחרי זה בכיתה, לא דיברנו בכלל... רק בהפסקה הוא חייך אלי, ואני אליו.... אבל לא אמרנו דבר.

כל אותם הימים חיפשתי את הפאק באפק... מה משך את כל אותם הבנות ולאט לאט גם אותי לרצות את אפק.. הרי, יופי זה לא הכל..

היה ברור לי שהאישיות התהורה התמימה משולבת עם מנהיגות נחרצת שתמיד גילה לכולם והשיזוף עם המבט הבוהק והחיוך המקסים אלו האלמנתים. וגם בכל תחום (ב ע י ק ר בכדורגל) הוא היה ממש טוב.ואפילו בנים למרות כל הקנאה בו לא שנאו אותו..כי הוא היה אפק..

אאאפק של החברה' ואפ ק של הבנות...הנערץ.. ואני כל הזמן חיפשתי... איפה לעזזל הפגם..

לא הצלחתי למצוא... לא בשיחות איתו אחרי בית ספר עד שעות מאוחרות, גם לא ב"היי" הקטן המבוייש בבוקר.. כלום..

אמשיך אחרכך לילהט