לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

.Inc


כינוי:  Ne.hm

בת: 33

MSN:  askme.com :]





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2009    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2009


מה קורה עכשיו?

אחרי ההחלטה הרת הגורל שארוקן את עצמי מהכל ואשאיר את העבר מאחור, לאן אני בורחת? הלוואי שהכל היה באמת פשוט, כמו שאתה אומר, שהייתי יכולה להחליט ולבצע בלי מכשולים ובלי נפילות. והלוואי שהייתי יכולה ליישם את שינוי המחשבה, כי כמו שאת אמרת, הכל בראש.

כולכם צודקים, אני היחידה שלא מצליחה לעשות את הדברים כמו שצריך. סליחה, אני היחידה שלא מצליחה לעשות כ ל ו ם כמו שצריך. לכל אחד יש לפחות משהו אחד, נכון? אני נופלת בכל.

הכל כבד עליי. במשמעות המילולית, כבד, אני מרגישה לחץ על הגוף שדוחף אותי לתוך הרצפה, או המיטה כמו עכשיו. זה מונע ממני להירדם, לנשום, לאכול, לתפקד. אני יכולה רק לחשוב.

אני נדחקת או דוחקת את עצמי לפינות שאני לא יכולה לצאת מהן. משאירה חלקים ממני מפוזרים בכל מקום, חולפת על פניהם מדי פעם ואומרת שלום, התגעגעתי.

למשל,

היום הייתי ב-ס.ס וישבתי על אותה הרחבה שבה הייתי לא מזמן, עם בן אדם מסוים, יכולתי לראות אותו עם הפרצוף הזה, ממש שם, קרוב ורחוק, מנופף בחיוך ציני וממורמר, רוח רפאים מגעילה ותככנית.

אני מתביישת בעצמי ובחיים שבניתי לעצמי, מתביישת בזה שהשיא שלי היה בגיל 16, מתביישת בזה ששום דבר לא היה מושלם בתקופה הזו, אבל האשליה הייתה של שלמות, אחרי הכל זאת הייתה רק אשליה, והרסיסים שלה עדיין מפוזרים סביבי ופוצעים את כפות הרגליים בכל פעם שאני מנסה לקחת צעד אחד קדימה.

המעגל הזה פתוח אבל היציאה צרה מדי בשבילי, ואני יכולה רק להציץ החוצה על הדברים שאני מפסידה ולבכות. אבל אני לא מצליחה להשאיר שום דבר מאחורה. זה כמו לנסות להידחק בפתח ממש צר עם תיק ענק על הגב. אם אני אוריד אותו אני אצליח לצאת. אבל אני לא מורידה.

אין לי אנרגיה.

הרבה זמן לא הייתי עד כדי כך ברצפה. הייתה לי תקופה טובה עכשיו. הייתי אופטימית. המוות עדיין הטריד מדי פעם אבל לא בתכיפות כמו עכשיו. מה עדיף. לחיות ולהרגיש הכל או למות ולהרגיש כלום

השאלה עדיין פתוחה

ואז אני חושבת לעצמי שהרי ככה אהבתי להרגיש פעם

והצביטה הזאת כשאני נזכרת, שאהבתי את התחושה כי היה לי עם מי לחלוק אותה

ועכשיו הבדידות.

אני יודעת איך אנשים כמוני נראים מהצד. זה כל כך עלוב שאני לא מצליחה להתאפק וצוחקת על עצמי בלב. צחוק אמיתי כזה.

כי אני באמת כזאת עלובה שזה משגע אפילו הדברים הקטנים האלה, היום יומיים, משפילים אותי בצורה שהיא באמת, מביכה, ופתטית, ועצובה ו-

מעניין אם אני אצליח לעשות את זה, לברוח אחרי הצבא, לעזוב את כל המדינה הזאת עם כל הזכרונות והעבר שלי והכל, לקחת את הגוף שלי נטו ולשים כמה אלפי קילומטרים מכאן

מעניין

אם לא יידחקו לתוך המחשבות שלי עוד דברים מהעבר, לפחות לא יהיה משהו מוחשי שהם יוכלו להיתלות עליו, להידבק אליו, להיצמד

ואולי הם יתמסמסו עם הזמן,

אפילו השפה שלי תשתנה, לא עוד עברית ואנגלית. אם אני לא אדבר מספיק זמן, האם אשכח?

וואו,

הרהורים מטופשים

התפזרתי.

 

Ne.hm

נכתב על ידי Ne.hm , 30/8/2009 01:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNe.hm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ne.hm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)