צעד אחר צעד, אצבע לעקב, בעדינות ובשקט, לאט. לא להפחיד, לא להלחיץ, לא להבריח. לפחות לא עד שאהיה מוכנה לזה בעצמי.
החלומות שלי משונים בימים האחרונים. אולי בגלל העייפות המטורפת הזאת שנוצרה במערבולת שילוב המבחנים האחרונים והעבודה. פתאום התחלתי לחלום על אנשים שאני מכירה, מה שאף פעם לא קרה לי. על דברים מציאותיים, על שיחות שבאמת יכולות להתקיים, על מפגשים שיכולים להראות בדיוק כפי שאני רואה אותם. זה קצת מוזר ומעייף - המוח שלי לא באמת נח, הוא ממשיך לעכל את המציאות ולהמציא לה תפניות אחרות.
יש לי מאין תחושה של עומס נפשי אבל לא במובן הישיר של הביטוי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת, זה מכביד עלי ואני רוצה לחלוק את זה עם מישהו והמישהו הזה אינו נמצא. הוא לא שם בשביל לקבל את כל האהבה, החום והתמיכה שאני יכולה לספק. אני מרגישה את זה כמעט פיזי, זה קרוב ללהפוך לתסכול - יש בי מעבר למה שאני צריכה בשביל עצמי. אני רוצה לחלוק את שמחת החיים, האופטימיות והשמחה. אני נהנת מהסיפוק של לגרום טוב לאדם אחר אז למה בעצם זה נמנע ממני?...
סיפוק אחד שאני בכל זאת מקבלת במלואו הוא הסיפוק מהעבודה. למרות שאני מתעייפת בצורות מטורפות, עדיין לא מצליחה להסתגל לקצב של 6 שעות על הרגליים בהתרוצצות מפה לשם...לדעת שאני מעסיקה את עצמי במשהו, לדעת שכל הזבל שבא לי לקנות לא יבוא על חשבון אימא עושה לי נחמד. כבר הספקתי להתגעגע לזה מהקיץ הקודם שאת כולו בעצם העברתי בעבודה, 10 שעות ביום. אבל גם אז למרות ה"חוסר חיים" היה בזה משהו מספק. מה גם שכמו שכבר אמרתי לא מעט, האנשים הם אלה שעושים את ההבדל - כשבאים אל תוך אווירה טובה אז גם עבודה קשה עוברת בטוב.
***
מיכה: עייפה? רוצה לשתות משהו?
אני: כע, רק לא ת'דבר הירוק הזה, יש לזה טעם של מישהו מת.
מיכה: O_ם מה באמת? מרגישים? אבל שמתי רק קצת...
אני: XD
מיכה: והוא בכלל היה גוסס בהתחלה...
ובשטויות כאלה כל המשמרת, תענוג.
***
אני אוכלת גלידה בטעם של שוקולד בלגי ואתם לא. אני מאחלת לכם חיים ארוכים מלאים בסבל מרגשות קנאה הרסניים.
לאחרונה הגעתי למסקנה שיש לי אופי דפוק. אני שונאת כשמנסים לסחוף אותי לדברים שאני לא רוצה לעשות. אני שונאת כשמנסים להכפות עלי אידיאולוגיה או דרך פעולה מסוימת. אני שונאת כשדברים לא מסתדרים על פי איך שאני רואה לנכון, אבל...אבל זה לא גורם לי לקחת יוזמה ולעשות משהו על פי איך שאני רוצה. לקחת את הצעד הראשון, לגלות את הכוונות שלי, את הרצונות שלי, את המחשבות שלי. יש לי בכלל בעיה של ביטוי עצמי ופה מגיע האבסורד. הבעיה מופיעה רק עם אנשים שבאמת יש להם חשיבות כלשהי בחיים שלי. אין לי שום בעיה של ביטוי עצמי עם אנשים לא מקורבים, לגמרי לא אכפת לי מה הם יחשבו ואיך יגיבו. אבל כשזה מגיע לאנשים שבאמת צריכים או רוצים לדעת את מה שקורה לי, את מה שאני חושבת, את מה שאני רוצה - קשה לי לפתוח את הפה או לפעול. מי שמכיר אותי מספיק כבר למד להסתדר עם זה ואם קצת נכנסים בי אז בסופו של דבר המטרה מושגת אבל הבעיה הרצינית היא שגם כשאני ממש רוצה או צריכה משהו קשה לי מאוד לעשות את זה. אפילו לרווח עצמי - אני מעדיפה לפגוע בעצמי מאשר לדבר פתוח ולבטא את מה שקורה פה בפנים.
ופה מגיע הקטע שבו אני צריכה להודות לקוקי שאחרי משהו כמו חצי שנה (?) של שתיפות מוח יומיומיות, קללות, מכות וציניות הצליחה לתקן את ההפרעה דפוקה הזאת שלי. אם תשוו אותי היום לאותה אחת שהייתה פה לפני שנה וחצי תמצאו המון הבדלים. אני הרבה יותר פתוחה, הרבה יותר בטוחה בעצמי. אני יודעת לרוב בדיוק מה אני רוצה ומה עלי לעשות כדי להגיע לזה. נכון שגם היום אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי פתאום נלחצת ולוקחת צעד אחורה מהמטרה. אבל אז מופיעה קוקי, צועקת עלי, מזכירה לי שיש לי ציצי קטן (כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מנסה להבהיר לי נקודה מסוימת , כאילו שזה עושה את כל ההבדל) מאיימת עלי ברצח ומחזירה אותי לדרך הישר. אז תודה לך יקירתי על זה שאת פה כדי לתת לי ת'דחיפות שאני צריכה, במיוחד בתקופה האחרונה שקצת עמוסה בשינוים.
אז נחיה ונראה, אולי בסוף עוד יצא ממני בן אדם שיודע להשיג את מה שהוא רוצה. אני מניחה שאני בדרך הנכונה.
=].
LOL :
XD
המשך שבוע טוב שיהיה!
-אני-
*הוצאת עצבים קטנה* *16:00*
אני ממש שונאת כשאנשים אטומים לא מבינים רמזים (שהם כבר לא בדיוק רמזים אלא יותר שלטי חוצות מלווים בהפגנות וכל דרכי ביטוי אפשריים) ובאים בטענות על דברים שאני לא באמת יכולה להגיד עליהם משהו. זה דברים שבמקור אי אפשר לבוא עליהם בטענות ונשאר רק לי רק להנהן ולהצדיק את הטענה. זה כמו לבוא לבן אדם ששונא אתכם ולהגיד לו "אתה שונא אותי!"...כל מה שהוא יוכל להשיב לכם זה "נכון...". ואז תעלבו. ואז תגידו משהו מפגר כמו "איזה לא יפה מצידך לשנוא אותי". ממש מעורר תחושות חרטה...אני בטוחה שאחרי משפט כזה הוא יחבק אתכם ויבקש סליחה.
אני יודעת שהדוגמא עקומה אבל זה סוג של מבטא ת'רעיון. אני לא בן אדם נחמד מספיק בשביל לצאת ממצבים כאלה בצורה יפה , זה תמיד יסתכם בזה שאני אגיד משהו מגעיל שעד יותר יעליב, אז למה סתם לעצבן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special