זהו זה, נגמר. טקס ההשבעה מאחורי, כעת אני רשמית חיילת, אמנם עדיין בסטטוס של חניכה (קורס) אבל בכל זאת חיילת. לא יהיה אמיתי מצידי להגיד שהתרגשתי, כי לא. היה קצת מלחיץ, הייתה התלהבות כלשהי אבל לא מהמשמעות האמיתית של זה. התרגשתי מהקהל שעמד מסביב, מאימא שעמדה בקידמת הקהל, מסבתא שכרגיל הזילה דמעת כמו בכל פעם שהיא רואה אותי אחרי שבוע בלעדי.
אה כן, השירים ברקע היו קצת מרגשים...
התלבטתי לא מעט האם להשבע או להסתפק בהצהרה. שאלתי את עצמי האם אני באמת מוכנה להשבע (שהרי לשבועה בשבילי משמעות לא קטנה, אין יותר מחייב משבועה) אמונים למסגרת הזאת שאני כל כך לא מתחברת אליה? שאני בהרבה מקרים לא חשה טיפת כבוד אליה למרות שאני חלק בלתי נפרד ממנה לשנתים הקרובות (שנה ו-11 חודשים!) ? האם אני מוכנה "להחריף את נפשי"? התשובה היא לא. ושילוב התנ"ך בשבועה הזו עוד יותר גרם לי להדחיק את זה מעצמי. אני לא באמת משייכת את עצמי לדת אבל אני נורא מכבדת אותה ואני לא רואה איך הספר הקדוש והמכובד הזה יכול לבוא בשילוב עם הנשק. ושלא יזיינו לי את השכל עם זה ש"זאת המורשת וההיסטוריה וזה אנחנו, ואת מה שאנחנו רוצים , לצערנו, כעת נוכל להשיג רק בעזרת הנשק. עד שיבוא השלום". מישהו מהם באמת מאמין בזה? תראו לי מפקד אחד שכן. תראו לי את החייל באיזו דרגה שלא יהיה שבאמת מאמין שיבוא השלום והצבא יסתמך על ערכים אנושיים ולא על השפלה, כוח, הפגנה של ביטחון עצמי מופרז והתנשאות.
נשבעתי. באופן אוטומטי ומשוחזר מהחזרות לטקס. פשוט כעוד מסדר בוקר שבו אני מחויבת להגיב ב"כן המפקדת!" או "לא המפקדת!".
אני מחכה ליום שבו אני אוכל להרגיש שצבא זה לא סתם. שבאמת יש לי איזשהו חלק חשוב בכל המערכת הזאת, שגם בתור בורג אני מועילה לסביבה. או לפחות לעצמי. כי עד עכשיו לא השתנה בי כלום. טירונות זו לא חוויה מבגרת ולא מחנכת. וגם לא מכשירה לחיים הצבאיים כי לכולם ברור שהנוהל של השירות הסדיר שונה במאה שמונים מעלות מנוהלי הטירונות. אני לומדת להיות חיילת בזה שצועקים עלי ומנסים לגרום לי להרגיש חסרת אישיות ועמדה אישית כלשהי? איך המשפט "אתן שייכות לי, אתן בבעלותי ואני רשאי לעשות איתכן מה שאני רואה לנכון" שיוצא מהפה של מפקד הקורס אמור להחדיר בי מוטיבציה? לגרום לי להרגיש טוב עם זה שהקרבתי שנתים מהחיים שלי למען צה"ל? לגרום לי להרגיש חיילת, להבין מה זה צבא? או שזה מה שהצבא מהווה מעצמו? אם כן אז מה אני עושה פה בעצם?
לא הייתי מוותרת על הגיוס אם היו מחזירים את הזמן אחורה. בלי רע לא נוכל לדעת את הטוב. וכמה שזה קלישאה - מה שלא הורג אותנו מחזק אותנו. גיליתי גבולות חדשים שבהם אני מסוגלת לעמוד, בעיקר נפשית. אני שמחה לדעת שאני מספיק חזקה כדי שהצעקות של המפקדים לא באמת יגעו בי אישית ושזה יהיה הדבר האחרון שיגרום לי לבכות.
בכל אופן, איך שלא היה ואיך שלא יהיה את הטירונות סיימתי. עכשיו מתחילה תקופה קלה בהרבה שכוללת בתוכה משהו שאני מסתדרת איתו מעולה - לימודים. שבועים של קורס אינטנסיבי שיגרום לי להפעיל בעיקר את המוח וכמה שפחות שרירים - בדיוק הפעילות שאני אוהבת. אני בטוחה שהשבועים האלה יעופו לי כאילו לא היו ומשם אני יוצאת לשירות הסדיר שלי. בתקווה שאקבל את השיבוץ הרצוי החיים הולכים לפנות לנתיב די אופטימי של עבודה לא קשה מידי, סביבת עבודה מלאה באנשים נחמדים וכמות מספקת של זמן חופשי שיעמוד ברשותי.
מה שכן שמחתי לגלות זה שכמה מעצבנות שלא יהיו, השמירות מקרבות בין אנשים. יצא לי להפתח ולשמוע סיפורים אישיים של בנות שלא דיברנו הרבה במהלך הטירונות. בכלל בזמן האחרון הגיבוש קצת יותר בולט ומצאתי לעצמי סבב קטן של בנות שאותן אני באמת מעריכה , בנות שגורמות לזמן בבסיס לעבור מהר יותר ובאופן נעים יותר. חבל שמתוך קורס כל כך גדול הקבוצה הזו כוללת לא יותר מ-5 בנות.
אני אסכם כאן. הגיע הזמן להתארגן ולהשקיע מחשבה בתכנוני השישי הזה. כשהזמן החופשי מוגבל כל כך צריך לתכנן אותו ככה שלא תהיה בו דקה אחת מבוזבזת. המטרה העליונה של השישיהזה זה להיות מוקפת בכמה שיותר אנשיםש יודעים לעשות לי טוב בלי להתאמץ בכלל.
הרבה אהבה, נשיקות, חיבוקים וגעגועים לאזרחות ולחופש,
שלכם,
-אני-
*משעמם להמצא בעדר עם מוח שלא עבר שתיפה*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special
