oh well
נראה כאילו עברו שנים מאז שביקתי כאן. אם להיות כנה - אני לא יכולה להגיד שהתעגעתי. אני מניחה שכאשר לא מדובר בבלוג שהוא בעל מגמה מסוימת או אחד שנועד במטרה להעביר דעה או דרך חיים כלשהי זה רק טבעי שיקרה.
יומן וירטואלי יכול להוות מפלט לשפיכת הרהורים ורגשות רק בשלב מסוים של החיים. השלב הזה שבו אתם טינייג'רים מפגרים שמריגישים שהעולם גדול עליכם (או ההפך) ויש צורך באהדה ותמיכה אפילו אם זה מגיע מסביבה של אנשים שבכלל לא מכירים אתכם. אמנם הוא יכול להוות במה טובה לאנשים שיש להם מה לאמר והם מחפשים קהל שיסכים לשמוע אותם.
הדבר היחיד שאני יכולה לחלוק עם קהל קוראים כלשהו הוא החיוביות שלי.
אין יום שבו אני לא קמה עם חיוך למרות שלפעמים זה לא קל ומידי פעם אני נאלצת להכריח את עצמי לעשות את זה. מישהו אמר פעם שגם כשמחייכים בכוח בסופו של דבר זה עתיד לשפר את המצב רוח ונוכחתי לדעת על ניסיוני שזה נכון.
בסופו של דבר, אחרי שמחטטים טיפה בעובדות שנמצאות מול העינים לא קשה למצוא המון דברים (אפילו הקטנים שבהם) שאפשר להיות אסירי תודה עליהם וזה בהחלט מה שעוזר לי לעבור את היום, אפילו את ההכי קשה שבהם. הרי אין טעם שאהיה צבועה ואגיד שלא היה בחיי אף יום רע. ברור שכן, לכולנו יש, השאלה היא איך מתמודדים איתו. אני בוחרת בדרך היחידה שאני מכירה והיא להתגבר על הכל בחיוך וצחוק.
אני בהחלט יכולה להגיד שהגעתי להרמוניה מושלמת עם ה"אני הפנימי" שלי. אני סבורה שרק אדם ששלם עם עצמו ויודע מה רוצה, מה עושה לו טוב ומה לא יכול להרשות לעצמו באמת להפתח לאפשרויות חדשות ולמצוא את הדרך שלו בחיים. אני מניחה שזו הסיבה שלאחרונה אני יותר ויותר חושבת על מה שאני עתידה לעשות בתום השירות הצבאי שלי למרות שיש עוד שנה וחצי עד היום המאושר שבו אחזיר את המדים לאפסנאות לצמיתות. אני יכולה להרשות לעצמי עכשיו להסתכל הלאה ולא רק על הדברים שקורים מתחת לאף שלי. מה שכמובן לא פוסל את העובדה שאני חיה את הרגע. נהנת ומעריכה את הדברים שיש לי במודעות מלאה שהייתי יכולה להיות היום במקום הרבה יותר גרוע.
יכול להיות שלעובדה שניבאו לי את ההרמוניה המושלמת הזו יש חלק לא קטן בכך שבאמת הגעתי אליה. הרי ידוע כי המחשבות הינן חומריות ואם אתם מאוד רוצים משהו ושואפים אליו באמת - אתם בסופו של דבר תשיגו אותו. זה שווה ערך לאיך שאני מתייחסת להורוסקופ היומי שלי - אם רשום בו משהו טוב אני מקבלת אותו במלואו ומשכנעת את עצמי שזה בדיוק מה שצפוי לי ודברים כאלה באמת מתממשים בסוף. לעומת זאת אם יש שם אזהרה כלשהי או טענה שלילית לגבי היום שלי אני פשוט מתעלמת מזה כאילו לא קראתי דבר או לחלופין משכנעת את עצמי שהולך לקרות בדיוק הדבר ההפוך.
מעניין שהביקוש לשמוע תלונות גבוה הרבה יותר מזה שיש להפגנת שמחה. אנשים ברובם כנראה רעבים לדם. לשמוע שלמישהו רע יותר או לפחות באותה מידה כמו שרע להם. זה נותן את השטח להבעת רחמים והזדהות מה שהופך אותם בעיני הסובל למוקד התמיכה , לאנשים שנראים כקדושים שמוכנים להקריב את תשומת הלב שלהם עבורך כשאתה בצרה. קרבה אמיתית יכולה להיות רק בין שני אנשים שיודעים להיות שמחים אחד בשביל השני ולא רק אלה שמביעים תמיכה בשעת הצורך. יש לא מעט אנשים שניזונים מהסבל של אחרים, אין לשכוח את זה.
בקיצור הכל עיניין של גישה, כמה "קלישאתי" שזה לא ישמע.
אני מאחלת לכולנו המשך סופשבוע מדהים,
מלא באנרגיות חיוביות , חיוכים, צחוק וחברה טובה.
שלכם,
עדיין,
-אני-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special