12 שנים הם פרק ארוך מאוד בחיים. כשאתה מתחיל פרק כזה הסוף נראה במרחק עצום ממך, כמעט אינסופי. אף פעם לא באמת ציפיתי שזה ואני עדיין לא מעכלת עד הסוף ככה שלא יצא לי לשבת ולתכננן את הפוסט הזה. אבל אולי ככה עדיף, לכתוב מהלב, מה שיבוא, מה שנכון שיכתב.
01.09.1997
זוכרת כמעט לגמרי בבירור. את הלחץ שהילדה הקטנה שהייתי הייתה נתונה בו כשהעירו אותי בבוקר. את ההתרגשות הכללית בבית, את ההתארגנות, הבגדים, התסרוקת לכבוד הארוע (כי ברוסיה הראשון בספטמבר הוא חגיגה בפני עצמה). התמונות, ההכרות הראשונה עם המחכנת והכיתה. לאט לאט נרגעתי, היה יום כיפי שכזה וחזרתי הביתה עם מצב רוח טוב כמו שרק ילדה בת 7 יכולה לחוש.
משם טסו להם שנתים ראשונות בבית ספר שהיו מלאות בחוויות חיוביות בלבד. לא זוכרת משהו אחד אפילו שהשאיר כתם על התקופה הזאת.
חוץ מההודעה שאנחנו עוזבים הכל ועוברים לישראל.
ביום הסיום של כיתה ב' המחנכת הודיעה לכיתה שאני כבר לא אלמד איתם שנה הבאה. איחולים, חיבוקים. ואני רק ישבתי עם חיוך קטן וקצת מזויף על הפנים וחשבתי שאני בכלל לא רוצה לעזוב, שטוב לי פה. אבל לא באמת שואלים ילדה בת 8 אם התוכניות הגרנדיוזיות של המשפחה מתאימים לה או לא.
ככה מצאתי את עצמי ב5 לספטמבר, 1999 מגיעה ליום הראשון שלי בבית ספר ישראלי, כיתה ג'1. לא הבנתי מילה ממה שדיברו מסביב אבל צוות המורים והמנהלת היו נרוא נחמדים ולא הרגשתי רע מידי. חוץ מהקטע שבו בחנו את פחד הבמה שלי והכניסו אותי באמצע השיעור לכיתה שעתידה להיות שלי למשך שלושת השנים הבאות. לא הרגשתי שום צורך לחייך ורק עמדתי שם עם פרצוף מאובן, בוחנת את הילדים שאני אמורה לבלות בחברתם את מרבית הזמן שלי בשנים הקרובות. הכל התברר כהרבה פחות נורא ממה שחשבתי - הילדים היו נחמדים ברובם ומי שלא פשוט לא עיניין אותי - האופי באמת מתגבש כשאנחנו קטנים. גם אז כמו עכשיו אם הבן אדם נראה לי לא מעניין או לא נעים לי בחברתו הוא פשוט מפסיק להתקיים מבחינתי. אני אף פעם לא אחפש סיבות לריב, אני אף פעם לא אראה לו שהוא לא מוצא חן בעיני - הוא פשוט לא שם בשבילי.
למדתי עברית די מהר, השתלבתי די בקלות ומיקמתי את עצמי על המפה הכיתתית.
כך סיימתי היסודי בהצטיינות (כי מה לעשות ילדה רוסיה צריכה לעמוד בקריטריונים של המשפחה וזה לא משנה אם זה גן או יסודי או כל דרגה אחרת של מוסד חינוכי - אם לא סיימת בהצטיינות אתה כישלון עולמי). וגם אז כמו עכשיו לא באמת היה לי אכפת.
האמת שזה קצת מוזר...אנשים תמיד רואים בי את האיינשטיין של הכיתה ומשום מה אף אחד לא שם לב לזה שאני לא משקיעה יותר מידי, שמה שלא בא בקלות ממש אין לי כוח להשקיע בו, שאני בכלל לא שואפת למצוינות הזאת וכל הצורך הזה להחזיק את עצמי ברמה טובה מגיע מהבית. מזה שמגיל 0 הקנו לי את המחשבה שכשאני אצה מהבית ספר אני אלך ללמוד במוסד כלשהו להשכלה גבוהה, כדי שאני אצה חכמה ומוכשרת ואוכל לבנות את החיים המושלמים שלי. אבל אני חושבת שלמרות הלחץ המתמיד הזה לא לאכזב את אימא - אם לא הייתי אוהבת ללמוד, גם זה לא היה משפיע עלי. המזל שלי שעם כל העצלות העצומה שיש בי אני אוהבת ללמוד ומסוגלת להנות מזה. אם לא זה הייתי יוצאת מהתיכון בלי בגרות.
סטיתי מהנושא.
אז סיימתי יסודי והגעתי לחטיבת הבינים. משום מה המעבר הזה היה יותר טראומתי עבורי מאשר הפעם הראשונה בבית ספר ישראלי. אולי כי כבר הייתי גדולה יותר ונתתי לזה יותר מידי חשיבות ומחשבה. אמנם גם שם התאקלמתי די מהר. לא הכרתי אף אחד (טוב כמעט אף אחד - רינת לא נחשבת =P) ותוך פרק זמן מסוים התגבש לו מעגל חברים חדש ללא שום קשר לחברים שנשארו מאחור אחרי עזיבת היסודי.
בשלושת השנים בחטיבה מעגל החברים השתנה, התרחב והצטמצם, אנשים באו והלכו. אני יודעת נכון לעכשיו שבהתאם לסדר העדיפויות ולתכונות שאני מעריכה באנשים לא הייתי מתקרבת לחלק די גדול מהם אבל אם לא הייתי מתקרבת אליהם אז - לא הייתי נהיית מה שאני כיום לכן אני מודה לכל אחד ואחד מאלה שגרמו לי להבין מה טוב בשבילי.
המעבר לתיכון היה כיף אחד גדול, בלי שום לחץ או טראומות. שנות התיכון הם השנים היפות ביות שהיו לי בבית ספר, יחד עם הלחץ של הלימודים והשיגעון של אימא לגבי הבגרויות. הייתי בכיף חוזרת על שלושת השנים האלה שוב, ממש כואב לי לעזוב את התיכון על כל האנשים שבו - מורים וילדים יחד. ילדים...מוזר לקרוא להם ככה. רבים התבגרו והשתנו כל כך. אני אתגעגע.
היה מוזר לעלות לי"ב ולהבין שזהו, השנה האחרונה. ניסיתי לדחות את המחשבה שעוד מעט זה נגמר, לעצור את הזמן. האמת שהשנה הזאת עברה די לאט בשבילי, לאט וטוב.
ואז הגיע יום שני 22/06/2009 - טקס הסיום של כיתה י"ב. ואני עדיין לא מעכלת. מתייחסת לזה כעוד שנה שהסתיימה, כי בעוד חודשים אני שוב אבוא לקנות מחברות ועטים ואתחיל עוד שנה, כמוש זה היה במשך 12 השנים האחרונות...
הרבה מצב רוח טוב שגובל בעצב...
חיבוקים עם המורים:
תענוג ללמוד היסטוריה ואזרחות עם המורה הכי חתיך בבצפר :)
חיבוקים עם האנשים שהם הכי הכי:
קצת מהמופע:
אתמול - 25/06/2009 נשף סיום:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special
