שישי-שבת ראשון בבית, אחרי יומים וחצי בצבא.
בסך הכל הטירונות האמיתית עוד לא התחילה. במקום עונשים - איומים, במקום שמירות - הרצאות, במקום נשק - סחיבת התיקים ומבקום ניקיונות - מסדרים כל חמש דקות בפינה אחרת שבה יש הכי הרבה שמש.
מחורבן לעשות טירונות בקיץ. לא הזעתי בחיים כמו שהזעתי בימים האחרונים וזה עוד לפני משימות הספורט והמטווחים.
להגיד שאני נהנת? ממש לא. להגיד שאני שמחה שאני צריכה לעבור את זה? ממש לא. אבל כשאין ברירה אז אין ברירה ובסך הכל כולם (וכולן) עוברות את זה אז גם אני יכולה.
המעבר מהחיים הרגילים לחיי הבסיס והמשמעת הצבאית היה די טראומתי עבורי. לא עושים דברים כאלה, לא זורקים בן אדם מקצה לקצה ללא הכנה מוקדמת. מצד שני זאת הדרך שבה מסתגלים הכי מהר - כי כשאין ברירה מסתגלים לטוב ולרע.
"כן המפקדת!, "לא המפקדת!", "הקשב המפקדת!" - כבר לא כזה מוזר להגיד את זה. כבר לא כל כך מוזר שצועקים עליך כל שניה ומנסים לגרום לך להרגיש חרא מתחת לנעלים של המפקדים (שהכמות שלהם גדולה מידי בשביל שאוכל לזכור את כולם).
שינה היא בהחלט ערך בצבא, ערך שיש בו חוסר עצום. אבל להפתעתי אני הרבה יותר סובלת מחוסר היכולת לטפח את עצמי. לא מתוך איזשהו פינוק, האיפור לא חסר לי. אני פשוט מרגישה שלוקחים ממני את האני שלי, את החיצוניות שלי, את הפנימיות שלי, את הדקה- שתיים שאני רוצה להשקיע בעצמי כדי להרגיש טוב. לכל זה אין זמן ומה שהכי עצוב זה שאין רצון. בשלב מסוים במהלך היום מתפתחת לי אפטיה כזאת, אדישות לסביבה. פיל ורוד שיעבור לידי לא יפתיע אותי. אני רק חושבת על הבית והמשפחה ועל כמה שאני רוצה לחזור אל החופש. והמחשבה שהחופש יחזור רק בעוד שנתים קצת מדכא. אמנם אני בכל זאת מתעודדת במחשבה שעם סיום הטירונות והקורס המצב רק ילך וישתפר.
אני מרוצה מהשיבוץ ומהתפקיד, עכשיו רק נשאר לי לקבל את הבסיס שאני מאוד מאוד מאוד חושקת בו והחיים יהיו (קצת) יותר יפים. נחמד להיות בין הבודדות שמסתובבות עם מדים בצבע בז' בתוך ים הירוק שמקיף אותי. לפחות משהו קטן שמבדיל ומשאיר לי את המחשבה שאני לא אישיות מחוקה מהעולם.
זאת עובדה ידועה שהטירונות נועדה כדי לגרום לכם לסבול ולא הרבה מעבר לזה ובכל זאת קצת קשה להתרגל לזה. אבל יהיה טוב. כי תמיד טוב לי, בכל מצב. ואני לא אפסיק להגיד את זה לעצמי עד שבאמת ארגיש את זה.
עד הסופ"ש הבא,
שלכם, הטוראית החדשה,
-אני-