אספתי את כל הכוחות הנפשיים שיש ברשותי כדי להכריח את עצמי להכנס לבלוג. כבר תקופה ארוכה שאני לא מעדכנת וזו הפעם הראשונה שתקופה כזו נמשכת זמן רב כל כך. אני יכולה להפיל את זה על המחסור בזמן (שבימים מסוימים מגיע לרמות קטסטרופליות), אני יכולה להפיל את זה על העייפות ועל המיליון וחצי דברים אחרים, טובים יותר שאני מוצאת לעשות. אם לדבר בכנות - פשוט מיציתי כנראה. אבל איכשהו אחרי כל השנים האלה חבל פשוט למחוק את הבלוג - אחרי הכל גם הוא מסמל עבורי תקופה מאוד מסוימת בחיים. מה גם שהמטרה הראשונית הייתה להגיע ליום שבו אני אקום בבוקר של יום חופש, אשלח את הילדים לבית ספר, אתן לבעלי נשיקת בוקר טוב ואשב מול המחשב לקרוא קצת מהעבר. לא על הזכרונות הגדולים שגם ככה ישמרו אלא על הדברים הקטנים שהעסיקו אותי ביומיום. שהעלו חיוכים ודמעות ולפעמים את שניהם. שמשמעותיים רק עכשיו ברגע זה ומחר כבר לא יהיה להם מקום במציאות ובמחשבות שלי.
מאז הפעם האחרונה שביקרתי פה מספר דברים קרו. היו מהם שסימנו התחלה של תקופה חדשה וטובה יותר, היו בהם גם כאלה שגרמו לי לתהות מי אני ואיך זה יכול להיות שאני מגיעה למצב שאני מגעילה את עצמי, שאני בוגדת בעקרונות מאוד מסוימים ומוגדרים של עצמי. ואם לפעמים בגידה בעקרונות כאלה יכולה לעשות טוב - זה לא היה המקרה הזה. אבל כמו שאומרים רק מעשה שלא לומדים ממנו לעתיד יכול להחשב כטעות. למדתי...אוח כמה שלמדתי וכמה שזה עבר בדרך הקשה. אבל העיקר שעבר.
בכל הקשור לצבא - אני יכולה לאמר שהסתגלתי במידה רבה לשגרה הזו. אני עדיין לא מרוצה מהמערכת, אני עדיין לא מזדהה איתה וקשה לי להאמין שיום אחד פתאום אתחיל. אני שם כי אני חייבת אבל לפחות עכשיו זה מרגיש נורא פחות. אני מניחה שמה שעושה את ההבדל הוא בעיקר האנשים שסביבי - התמזל מזלי להגיע למקום שבו סובבים אותי אנשים איכותיים ונעימים. כאלה שגם אם פתאום נהיה ממש בלתי נסבל לשבת במשרד ולשמוע צעקות מ101 אנשים שמרגישים שאם אני לא אעזור להם ברגע זה כדור הארץ יושמד , אני יכולה פשוט לצאת מהמשרד , למצוא לי משרד מאמץ אחר ולהעביר שם חצי שעה בשיחה נעימה ולצחוק עד שהריאות שלי כואבות ואז לחזור לעבודה עם כוחות מחודשים.
המפקד הראשון שלי משתחרר עכשיו. מעניין שתוך חודשיים בבסיס התחברתי אליו כל כך שממש כואב לי על כך שהוא הולך. ושלרגע לא יהיה ספק שמדובר בהדלקות נואשת על הקצין שהיית מופקדת בידיו עד אתמול - בואו נסכם את זה בכך שהוא מעדיף טיפוסים..גבריים יותר.
בכל אופן ממש כואב לי על הפרידה הזו. האדם הזה תרם המון לכך שאקלט בצורה טובה במקום החדש ושאעביר את התקופה הקשה ביותר של ההסתגלות והלמידה באווירה טובה כל כך. חוץ מזה...במרחק כזה גדול מקוקי מי עוד חוץ ממנו היה מזדהה איתי בבעיה של כל הגברים נהיו נמוכים פתאום? בעיות משותפות מקרבות בין אנשים =P.
לגבי חיי החברה ובכלל כל החיים ה"חוצ-צבאיים" שלי:
קוקי שלי התגייסה סופסוף ככה שעכשיו אני נאלצת להסתפק בשיחות טלפון קצרות פעם-פעמיים ביום שסובבות סביב ה"כואב לי ולא נוח לי וניקיתי את השירותים וצעקו עלי". וזה כיף גדול כי כשאני הייתי שם באותו המצב היא הייתה הבן אדם ששמע את כל זה ממני. אני שמחה שאני יכולה להחזיר לה באותו המטבע ולהוות תמיכה מהבית. זה הרבה יותר קל כשכבר יודעים במה מדובר ומה מצפה לה בהמשך.
חלק מסוים ודי גדול מחיי החברה שלי השמדתי במו ידיי וזה החלק שמתקשר ישירות למעשה שאותו אני מתעקשת להגדיר כמשהו שאינו טעות.
well what can i say - shit happens.
מתמודדים. גם בזה לא הייתי לבד - הכתף התומכת של קוקי (והאשמה לא פחות) הייתה שם בשבילי ויצאנו מזה בשלום אחרי הכל.
לגבי חיי ה"אהבה" שלי :
אני אפילו לא אטרח לתאר את זה באופן כללי.
כל כך נמאס לי מה"חופש פעולה" המוחלט הזה שבפעם הראשונה לאורך כל הזמן שבו אני יכולה להגדיר את עצמי כרווקה או לפחות מחוץ לקשר רציני כלשהו אני ממש רוצה להתמסד.
נמאס להכנס למסנג'ר ולראות הודעות בסגנון "היי נסיכה...מה עושה היום? אולי תבואי אלי?". מספיק עם זה. זה מתחיל להיות ממש דוחה. אז ננתי לעצמי להתפרע קצת, אפילו נתתי לעצמי להסחף למשהו שלא הייתי צריכה להסחף אליו ועכשיו אני לא רוצה יותר.
אני רוצה לחזור הביתה מהימים המטורפים האלה שעוברים עלי בבסיס ולדעת שיש רק בן אדם אחד שאני מצפה לקבל ממנו הודעה. רק מספר טלפון אחד שאליו אני רוצה לחייג ורק בן אדם אחד מסוים שלבית שלו אני רוצה ללכת...
אני מקווה שזה יקרה בקרוב, לפני שאני אמות מתסכול מיני, נפשי ושכלי.
אני אלך לראות איזה סרט נחמד לפני השינה.
בינתים תשמעו את שיר ההמתכרות האחרון שלי.
עכשיו כשסיימתי לכתוב אני חייבת לציין שזה היה אפילו די נחמד.
לילה טוב.
It's funny how you just break down
Waiting on some sign
I pull up to the front of your driveway
With magic soaking my spine
Can you read my mind?
Can you read my mind?
The teenage queen, the loaded gun
The dead dream, the Chosen One
A southern drawl, the world unseen
A city wall and a trampoline
Oh well I don't mind if you don't mind
'Cause I don't shine if you don't shine
Before you jump,
Tell me what you find..
When you read my mind
קצת עייפה,אחרי הבסיס:
-אני-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special
