לכתוב, לעדכן את הדינוזאור הזקן הזה, תגידו לי לא?!
כל פעם מחדש משעשעת אותי העובדה שאני עושה הכל אבל הכל עם מוזיקה, חוץ מלכתוב. ברמת ה-הולכת לישון, אוכלת,מתקלחת, קמה, ישנה עם מוזיקה, כן? אבל רק כשאני כותבת אני מכבה את המוזיקה. משעשע.בכל מקרה, מה שבאת רציתי לכתוב זה,
שכבר הגעתי לרמה המעצבנת של הדיכאון, שזה לא עומק הבור אבל עדיין מן שלולית כזאת שאי אפשר לעלות או לרדת ממנה, וזה כבר נהיה נורא מתסכל לדבר רק על זה עם החברות שעוד נשארו לי אז הנה נעשה מעשה, במקום להתרכז בשליליים- נתרכז בחיוביים! כמו שאומרים בניו-אייג': תבנה וזה יבוא (או משהו בסגנון).
אז ככה-
יש לי עבודה. ברוך ה' עבודה שאני גם נהנית ממנה. ולאחר תקופה ארוכה במקום רחוק עם אנשים מציקים אני עכשיו במקום קרוב עם אנשים מגניבים! יש איתי בצוות המתחלף אחת ציירת, אחת רוסיה (אני עוד אגלה שורשים רוסיים, לא יכול להיות שסתם אני אוהבת אלכוהול) ובוסית שהיא גרופית של דמדומים.
אני יודעת מה אני עושה שנה הבאה, בניגוד לכמה אנשים. אני גם מאוד מכוונת במטרה שלי ויודעת בערך לאן אני בעצם רוצה להגיע.
אני מקלידה די מהר עם יד אחת.
אני בקשר טוב בינתיים עם אחותי.
אני יכולה ותורמת למשפחה ולאחים של בעזרה עם הקטנים.
יש בחור אחד שמת עלי (ואני לא ממש עליו אבל הסכמנו להתרכז חיוביים היום)
אנחנו בחודש אלול עכשיו, סה''כ תקופה חביבה עם ניחוח של התחלה חדשה בתוכה
יש לי רשיון לרכב (אין לי ביטוח קבוע אבל שוב, זה לא ברשימת החיוביים)
פיזית, אני בריאה.
תמיד יש פרקים של חברים בטלוויזיה.
עלה בדעתי עכשיו שלאנשים שמכירים אותי מתקופת הפוסט-תיכון בטח יהיה נורא מוזר אם הם יגלו פעם שאני כותבת בלוג, כאילו נגיד לבחורה מהעבודה שקלטה שבשעות המתות (מסריחות מריקבון מרוב שהן מתות) אני פשוט מוציאה דפדפת ומשרבטת אולי זה לא יהיה תלוש מהמציאות, אבל לשאר האנשים- נעמי מסעד, לדוגמא, זה בטח נורא מוזר להציץ לקרביים שלי, כי עם אנשים זרים אני מאוד לא מקרינה את מה שאני חושבת (בטח היו כבר אוסרים אותי אם הייתי מקרינה את כל מה שאני חושבת, אבל ניחא).
anyway, נורא קשה לי לא לתת למחשבות הרעות להיכנס אז כדאי שאני אסיים כאן כדי לא ללכלך את הפוסט הזה במחשבות דכאוניות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
