ישנתי אצלה.
הייתי כ"כ קרובה אליו,היא ספרה לי שהוא יודע שהוא לא היה בסדר.ושידידה שלו שאלה מה עשה הוא אמר שהוא לא יודע.
הן דברו עליו כ"כ הרבה שם,אצל בת דודה שלי.כמה הוא מדהים,טיפש,חמוד ידיד ממש טוב.
רציתי לקבור ת'צמי באדמהה.להעלם ולא לחזור.לא יכלתי לשמוע עליו כברר.
הוא היה כ"כ קרוב אבל גם כ"כ רחוק.
הרגשתי שמחה,פינטזתי קיוויתי,מה שלא תרצו שהוא יבוא.יגיד לי שהוא אוהב.ולא משנה מה עברנו או לא עברנו,
הוא תמיד יהיה שם בשבילי ושיחזור ויאמר שהוא מבטיח שלא יעלם לי ככה לעולם,וסליחה שפגע,ושהוא אוהב אותי נורא.
אפילו לראות אותו לדקה.
רציתי לבכות,יש לי כ"כ הרבה על מה לבזבז את הדמעות.
והפרפרים האלה בבטן טבעו מרוב דמעות,כך שכשאני אראה אותך,אין לי מה לחשוש מפרפרים,רק מדמעות,
הן מציפות אותי כל יום,גם כשהן לא יורדות.
אבל לראות אותך אני לא,לא בזמן הקרוב,אבל זה לא מה שיציל אותי מלטבוע מהדמעות שלא מפסיקות
והדיכאון אצלי נמשך חודשים,לא מוכן לעזוב.
כי גם לדיכאון קטעו את הכנפיים.
ועד שהם יתחדשו-בצורה טבעית,או מלאכותית,הכל תלוי באלוהים.
עד אז..
אני אהיה שבוייה שלו,עד שיחלוף..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
