שרתי לי מול המראה,
הרשתי לעצמי להתפרע ולהשתגע.
חייכתי לעצמי,הרגשתי טוב-השירים ברקע גרמו לי לנוע לפי קצבם.
היה כיף,מה לא רקדתי,איזה תנועה לא עשיתי?
והכל היה מלווה בחיוכים ופרצופים מטופשים ומשעשעים.
הסרתי מעצמי את כל המסכות והייתי אני מול עצמי.עם בגדים פשוטים.
השירים היו מקפצים,דמיינתי את עצמי עושה קליפ עם כל שיר שנוגן ושנשמע באמפי שלי.
כ"כ נהנתי,באמת חוויה!
ואז,הגיע שיר עצוב,we`re in heaven
ופרצתי בבכי,הוצאתי את כל הכאב מתוכי,הבטתי במראה,מנסה לחייך את אותו החיוך,לשם מעלי את המסכה..
זאת שתמיד הנחתי על עצמי כשעמדתי מול אנשים.
ולא הצלחתי,היבטתי במראה ובכיתי,לא הפסקתי-לא רציתי להפסיק.
הבטתי בעיניים שנהיות יותר ויותר ירוקות.בגמעות שזולגות..
וחשבתי עליו,כמה היה מדהים,באמת הייתה תחושה של גן עדן.
ואיךשהכל נעלם,הוא כבר לא כאן,הוא לא יהיה שלי שוב לעולם.
עכשיו החיים זה פשוט-בלעדיו.
זה היה פשוט אכזרי,איך שזה נעצר.איך שחתכתי את זה,איך שאתה חתכת.
אני עדיין אוהבת,לא משנה כמה תפגע והדמעות תמיד יהיו דמעות של אכזבה,דמעות של געגוע,דמעות של אהבה.
כבר כמה חודשים,שאתה לא לצידי.שאתה לא שלי.
ורע לי ולא התבגרתי,אני צריכה להודות כבר שאיבדתי.
אין,אתה כבר לא שלי.אתה לא רוצה להיות שלי,כבר לא.
ואני צריכה לקבל את זה,ואני לא רוצה. אני רוצה אותך,מה לא מובן?
אני מתה לראות אותך,בבקשה אל תגיד לי שאבדתי אותך לנצח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
