החיים זה לא פיקניק

ככה, בלי ששמתי לב, נגמר נובמבר והתחיל דצמבר, ואני עודני לובשת חולצות קצרות. רק את הסנדלים הואלתי להחליף סוף כל סוף בנעליים
כי בבוקר די קר. השבוע הנוכחי התחיל לגמרי לא משהו ואם זה סימן מקדים לכל החודש אני מקווה שמישהו ייתן לי איזה איתות כדי שאדע להיכנס
אל מתחת לפוך ולצאת בשנה הבאה.
השבוע נפתח ביום ראשון, כמו תמיד, וכשהגעתי לעבודה גיליתי עם שאר עמיתיי לקטקומבה המחניקה שמכונה "משרד" שלא זו בלבד שאין לנו אור
ואין לנו אוויר (לזה כבר התרגלנו), התפוצץ איזה צינור ואין מים בכל המבנה. עכשיו, המים במשרד משמשים לשלוש מטרות: שתייה, רחיצת כלים ובשירותים. עם השתייה הייתי מסודרת כי אני תמיד נושאת עמי, מלבד את צער השתיקה, גם בקבוק מים גדול. עם רחיצת הכלים לא הייתה לי בעיה
כי כזכור לכם (או שלא) עברתי לפני כשלושה שבועות להשתמש בכלים חד-פעמיים. נשארה בעיית השירותים. לאחר מחשבה לא מעמיקה במיוחד אימצתי אסטרטגיה גאונית שכבר שימשה בהצלחה את מיטב חיילינו וידועה בשם "משמעת מים". העיקרון פשוט: משתדלים לא לשתות.
אם לא אשתה הרבה, הרהרתי, לא אצטרך ללכת לשירותים שאי אפשר להוריד בהם את המים. אם כלום לא נכנס כלום לא יוצא. זו פיזיקה פשוטה. הבצורת המקומית נמשכה עד שעות הצהריים המאוחרות, אבל אפילו לפני שחודשה אספקת המים הבנתי מאוחר מדי שאני מטומטמת, כי כאב מפושט מילא לי את כל חלל הראש. מיד כשהתחלתי להרגיש בכאב לא חיכיתי יותר משעה עד שהתחלתי לשתות הרבה ובמרץ.
זה כמובן היה מעט מדי ומאוחר מדי. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.
ביום שני בסביבות הצהריים, בלי שום התגרות מצדי, התנפלה עליי מיגרנה אכזרית במיוחד. צמצמתי עיניים וייבבתי שזה לא פייר. כאב לי הראש
כבר אתמול. מה זה צריך להיות יום אחרי יום? לקחתי את הכדורים שמיועדים למיגרנות, סיימתי את יום העבודה והלכתי לשיעור ספרדית.
בערב פגה השפעת הכדור והמיגרנה שבה והרימה את ראשה הנבזי תוך שהיא מאיימת לפוצץ את ראשי שלי. הלכתי לישון רק כדי להתעורר
כעבור שעתיים מיתוש! חודש דצמבר ויתושה ארורה מזמזמת לי באוזן! מרוב תדהמה לא ידעתי מה לעשות. אני מאוד מיומנת בטיפול ביתושים בקיץ. אבל עכשיו פאקינג דצמבר. מה אני אמורה לעשות? החלטתי לחזור לישון כי היתושה בטח תיעלם מעצמה. להפתעתי זה לא קרה.
היא המשיכה להציק, אז לא הייתה לי ברירה. קמתי והתחלתי לחפש את הדוחה יתושים. איך שקמתי הרגשתי את הפטישים של המיגרנה
הולמים לי בראש. איכשהו מצאתי את הדוחה, איכשהו חיברתי אותו לחשמל, צנחתי חזרה במיטה וחיכיתי שהדפיקות במוח ייפסקו.
כשקמתי הבוקר הכאב כבר נחלש לרמה שאמנם גורמת לי עד עכשיו לקמט את פניי בהבעה של נגעלת, אבל היא נסבלת.
בצהריים קראתי בעיתון כמה ידיעות מעניינות. קודם כל, שבני משפחתו של הרב אריה לייבוש טייטלבאום, שנהרג בפיגוע בהודו, לא מוכנים
שדגל ישראל יעטוף את ארונו. מחמם את לבי לקרוא משפטים כמו "לוויה ציונית היא בגדר חילול כבוד המת". עוד קראתי שהיום הפריימריז לעבודה ושיש כ-40 מועמדים שרוצים להיבחר לכנסת הבאה, אבל רק שמונת המקומות הראשונים נחשבים ריאליים. כיום יש לעבודה 15 חברי כנסת,
מה שאומר ש-7 מהם ימצאו את עצמם בלי עבודה. על רקע הפיטורים ההמוניים במדינה אני חושבת שיש משהו הולם בכך שגם חלק מנבחרינו
יאבדו את מקום עבודתם, אם כי אני לא משלה את עצמי שאותם ח"כים לשעבר ייאלצו ללכת לחתום בלשכה. די מהר יקבל הח"כ בדימוס
הצעה מפתה שתאפשר לו לחמם כיסא במקום אחר ולהמשיך לקבל משכורת מנופחת. אחר כך ראיתי שבעצם אין היום פריימריז בגלל תקלה במערכת המחשבים. אני לא מצליחה להחליט אם זה יותר מצחיק או יותר עצוב. מה שבטוח: זה מביך.  
אולי זו תחילת המסע אל שפל המדרגה שמפלגת העבודה צריכה לעבור כדי לקחת את עצמה בידיים ולהמציא את עצמה מחדש.
*אין כוונתי לשחר מהאח הגדול. פוסט זה אינו, אני חוזרת, אינו עוסק באח הגדול.