החיים זה לא פיקניק

הנה הוא הגיע, היום האחרון לשנת 2008. דווקא סמפטתי את 2008. הייתה שנה נחמדה כזאת.היו בה גם אולימפיאדה וגם בחירות בארה"ב
וגם בחירות עירוניות. לקראת הסוף, כש-2009 החלה לנשוף בעורפה, היא התחילה לפשל ותקעה לנו מפקד אוכלוסין, משבר כלכלי קשה,
פיגוע נוראי בהודו, קסאמים באזורים שלא חשבתי שיגיעו לחדשות, מבצע עם שם מטופש ודילמה שסופי הייתה מעריכה: ביבי, ציפי או אהוד.
לכבוד היום האחרון בשנה רציתי מאוד לכתוב פוסט מסכם. משהו חגיגי שיאה למעמד. כמה שורות שיסכמו את פועלי בשנה החולפת או יהוו אמירה מסכמת, אלגנטית ומתוחכמת שנועלת את 2008, אבל לא עלו לי לראש רעיונות קונקרטיים.
חשבתי לסכם את השנה שהייתה בטלוויזיה, אבל לא היה לי כוח להתעמק בזה. שקלתי לסכם את פועלי בבלוג בשנה החולפת, אבל זה נושא
שיותר יתאים כשהבלוג שלי יהיה בן שנה. עברה במוחי מחשבה לעשות כמו דאלי ולתת לקוראים לשאול אותי שאלות, אבל אני מניחה שאת הדברים שיעניינו את הקוראים פה לא ארצה לחשוף, ככה שגם זה ירד.
אז אין לי סיכום לשנת 2008, אבל ברוח סוף השנה הפוסט האחרון שלי לשנה זו יעסוק בסוף ובפרידה ובסיום תקופה.
כתבתי בעבר על כך שאחותי והחבר שלה עברו לגור איתי בדירה של ההורים (שחיים בחו"ל). הרבה חששות ליוו את המעבר ובסופו של דבר,
כמו תמיד בחיים, זה לא היה מצב של שחור-לבן אלא כתם אמורפי של אפרפרות. לפעמים היה כיף ונהניתי מהחברה שלהם ובפעמים אחרות
הרגשתי שלוחץ לי וחסרים לי פרטיות ושקט.
בכל אופן, לפני שבועיים וחצי, ארבעה וחצי חודשים אחרי המעבר, ירון עשה דבר מפתיע שלא מסתדר לי בכלל עם איך שהכרתי אותו:
הוא נפרד מאחותי ועזב את הבית. ברור שלאחותי קשה עשרות מונים יותר, אבל גיליתי שגם לי הוא חסר לפעמים. מצד אחד אני מרגישה הקלה
מכך שחזרה אליי הפרטיות ומצד שני, לפעמים הוא חסר לי בנוף. בכל זאת הכרתי אותו יותר משלוש שנים.
אז הלילה לא יהיו חגיגות ולא נשיקות בחצות, אבל מחר תתחיל שנה חדשה ומותר לקוות שהיא תאיר לנו פנים ושיקרו לנו במהלכה דברים טובים.
אחרי הכול, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.