החיים זה לא פיקניק

בספר ביוגרפי זה מתוארים חייהם של פול וקאמי קלודל, המחזאי הדיפלומט והפסלת, מלידתם (היא 1864, הוא 1868) ועד מותם (היא 1943, הוא 1955). האח והאחות היו קרובים במיוחד זה לזה ונמשכו לאמנות מילדות. הוא לשירה והיא לפיסול. ההתרחקות ביניהם החלה כשקאמי היתה לתלמידה ולמאהבת של הפסל הנודע אוגוסט רודן. פול, שעד אז העריץ את אחותו, קינא והרגיש זנוח ומצא לו עיסוק שייקח אותו הרחק מכל זה. הוא הצטרף למשרד החוץ והיה לשגריר. משלב זה יצא כל אחד מהאחים לדרך שונה.

פול נדד בין ארצות, הכיר אישים רמי מעלה, השתתף באירועים רשמיים, פרסם מחזות וזכה לפרסום רב ולהערכה. בהמשך הוא התחתן ונולדו לו חמישה ילדים וכעשרים נכדים. קאמי, לעומתו, הצטמצמה בקיומה לסטודיו שלה. היא נפרדה מרודן כי סירב לעזוב למענה את הידועה בציבור שלו, התרחקה מחברת בני אדם ושקעה אט אט בטירוף. היא פיסלה שעות רבות ביום ונשארה לישון בסטודיו. לא היה לה בית אחר מלבדו. את כל כספה היא השקיעה בחומרים וחייתה בדלות, לבשה בלויי סחבות ונזקקה לתמיכה כלכלית של משפחתה. במשך השנים היא פיתחה הזיות פרנואידיות והייתה בטוחה שמנסים להרעיל אותה ולגנוב ממנה רעיונות לפסלים. משום כך היא הסתגרה ונהגה בבני האדם בגסות ובחשדנות.

שמונה ימים לאחר מות אביה של קאמי חתמה אמה על מסמך שאפשר לה לאשפז את בתה בת ה-48 בבית חולים לחולי נפש, או כמו שקראו לו אז: בית משוגעים. כל עוד היה האב בחיים הוא התנגד לאשפוז, אך ברגע שלא היה יכול להתנגד עוד הוצאה קאמי מחיים של יצירה ופיסול (וגם הזנחה) ועברה לשהות במוסד. היא חייתה בבית המשוגעים במשך 30 שנים בבידוד מוחלט שכן אמה ציוותה על הצוות המטפל לא להתיר לאיש לבקר אותה ולא להעביר אליה או ממנה מכתבים לאף אדם שאינו ממשפחתה הקרובה.

 יש בספר תיאורים קורעי לב על היחס הקר שלו זכתה קאמי מאמה מרגע לידתה ממש ועד מות האם. אך מצמררים אפילו יותר הם התיאורים של חייה האומללים בבית החולים לחולי נפש. הקור, הרעב, הצעקות הבלתי פוסקות של שאר החוסים, חוסר המעש, הייאוש מכך שאיש לא בא לבקר אותה (במשך 30 השנים שהייתה מאושפזת אמה ואחותה ביקרו אותה פעם או פעמיים ואחיה המשקיען הגיע לביקור 17 פעמים).  שובר את הלב לקרוא את המכתבים שהיא שולחת ומביעה בהם פליאה על כליאתה שהרי אינה משוגעת, ואת תחנוניה שיוציאו אותה משם. הכל היה לשווא.  בעוד אחיה מטייל בכל העולם היא נרקבה, אין לי מילה אחרת, במוסד נוראי ובזבזה את חייה ואת כישרונה הגאוני לפיסול בלא שטיפלו כלל בהזיות הרדיפה שלה, כי באותם ימים לא ידעו איך לטפל בכך. כבר בחייה זכתה עבודתה להערכה ולשבחים, אך לאחר מותה היא הוכרה כפסלת מחוננת ועבודותיה הוצגו בכל העולם.

הספר אינו קל. הוא כתוב בשפה גבוהה ומליצית לעתים ועמוס בציטוטים ממחזותיו של פול קלודל, בפרטי פרטים של אישים שבאו במגע עם בני משפחת קלודל ובתכתובות. זה אינו ספר טיסה קליל, אלא יצירה כבדה למיטיבי לכת.  
אני מצרפת תמונות לשתיים מיצירותיה הנודעות של קאמי קלודל (התמונה אמורה להיפתח לגודל מלא בלחיצה עליה).

הראשונה, רקדני הוואלס:   

 "זוג מחובק מסתחרר.הגבר מאמץ אליו את האישה,
היא נשענת על כתפו בתנוחה כה אוהבת שמפרה
את שיווי המשקל בכל גופה. ללא זרועו של הגבר היא תיפול...
הזוג הנישא במחול שדים מותיר תחושה נהדרת
של מערבולת וסחרחורת, בעוד שלמעשה הדמויות

היפות והעירומות, החבוקות, כלואות באבן הנוקשה והקודרת".
עמודים 176-177.

  היצירה השנייה היא נטושה (אם תרגמתי נכון)
שימו לב להקפדה האנטומית המדהימה על כל שריר.