החיים זה לא פיקניק

כשקראתי ש"מאפר לעפר" היא סדרת ההמשך ל"החיים על מאדים" ובה בלשית נורית ומגיעה לשנות ה-80 העליזות נחרתי בבוז. גימיק עובד טוב פעם אחת, והגימיק של הנסיעה כביכול בזמן מוצה כבר ב"החיים על מאדים". חוץ מזה,
כולם יודעים שהמשכים הם בבואה חיוורת של המקור שהם מחקים. כל הקונספט של "אוי, זה שוב קורה" נשמע לי מטופש, ולכן הייתי מוכרחה לראות את זה
במו עיניי. "החיים על מאדים" גוללה במשך שתי עונות את קורותיו של בלש סאם טיילור שעבר תאונה, וכשהתעורר מצא את עצמו במנצ'סטר של שנת 1973.
הוא הגיע לתחנת משטרה, גילה שכולם מחכים לבואו, והצטרף לצוות של המפקד ג'ין האנט. השחזור של שנות ה-70 – בפסקול, בבגדים, בתסרוקות, במכוניות, בהתנהגות, בהיעדר פוליטקלי קורקט, ביחס כלפי נשים, בעישון הלא מוגבל – מעורר התפעלות. סאם טיילר צריך לתפקד כבלש זוטר ולפענח פשעים בלי כל הטכנולוגיה שהוא רגיל לה, וזה ציר אחד. הציר השני הוא שהוא מגלה כל מיני פרטים על עברו ועל משפחתו, והציר השלישי הוא בכך שכל העולם הנפלא של שנות ה-70 מצוי רק במוחו, בעוד הוא גופו שרוי בתרדמת בבית חולים. מרשים לראות איך היוצרים תרגמו גירויים ממשיים ביקום הפיזי של טיילר לשפת חלום וסמלים במציאות המדומה שמתקיימת רק במוחו ומשחזרת את 1973.
 ב"מאפר לעפר" (שאני כל הזמן קוראת לה בטעות מאפר לאבק) יש לנו בלשית משטרה ופסיכולוגית ששמה אלכס דרייק ששמעה על המקרה של
סאם טיילר וקראה את יומניו. קורה מה שקורה, היא נורית ומגיעה ל-1981, ללונדון, לתחנת משטרה שנמצאים בה בדיוק אותם שוטרים שאירחו לטיילר חברה כשהוא היה בתרדמת. זה נשמע מאוד מטופש ולא סביר ואכן, גם דרייק עצמה מתקוממת כנגד האבסורדיות של הרעיון ולא מוכנה להשלים איתו. אלכס דרייק היא פסיכולוגית. היא יודעת איך עובד המוח, היא קראה את היומנים של טיילר ויודעת בדיוק מה קורה כאן. לכן היא חוזרת ואומרת לעצמה שכל זה הוא פרי הדמיון של מוחה ושהיא חייבת להתעורר ולחזור למציאות.
בעוד שסאם טיילור היה טיפוס ביישן למדי שניסה לשתף פעולה ולא לבלוט מדי עם המוזרות שלו, דרייק מתנהגת בהתנשאות וביהירות. היא לא ממש מנסה להשתלב עם הסביבה, שהרי כולם יצירי דמיונה ובמהרה יתפוגגו, אז למה לטרוח? במקום זה היא מפציצה אותם בקשקושים פסיכולוגיים שמקדימים את זמנם. מבחינת דרייק, כולם נמצאים שם כדי שהיא תפתור את התעלומה הקטנה שלה, תסגור מעגל, תגשים את הגורל שלה ותתעורר. דרייק כל כך בטוחה שהיא יודעת איך העסק מתנהל שהיא לא מהססת להשתמש באנשי התחנה לצורך סיעור מוחות לתועלתה הפרטית, או להגיד להם בפנים שהם בכלל לא קיימים אלא רק בדמיון שלה ולהתלונן בלי הרף שהיא צריכה להגיע הביתה. מה שכן, יהירה ובטוחה בעצמה ככל שתהיה, שום דבר לא מצליח להציל את אלכס דרייק מאופנת התלתולת האיומה של שנות השמונים, העשור הגרוע ביותר לדעתי מבחינת לבוש ותסרוקות. בפועל הדברים לא ממש מתנהלים כמו בפעם הקודמת והאמצעים שדרייק חושבת שיקשרו אותה לעולם שבחוץ, כמו שקישרו את טיילר, לא משפיעים. אני מניחה שקודם היא תצטרך לגלות כמה דברים על עברה ועל הוריה, שמתו בדיוק באותה שנה. בזכות זה (בין השאר) הסדרה מעניינת, כי גם אם אנחנו חושבים שכבר היינו פה ואנחנו יודעים מה יקרה, זה לא קורה. הרי אם הכול היה אחד לאחד כמו ב"מאדים", למה לטרוח לצפות? רק בגלל החידוש שהפעם ניצבת מול ג'ין האנט אישה ויש ביניהם מתח מיני ברור? לקראת סוף הפרק אלכס מקבלת את השדר שחיכתה לו בקטע שמשלב מציאות ודמיון, ערות וחלום, הזיות, סמלים ותת-מודע.
מבחינת העלילה בפרק, הבלשים הנועזים יוצאים למבצע של לכידת חשודים. הם מתחלקים לשלוש קבוצות, והקבוצה שבהנהגת המפקד האנט נקראת צוות איי, ובלעז – איי טים, כשם סדרת הפעולה משנות השמונים. בהתאם, המפקד האנט מצטייד בתת מקלע מכובד ועוטה כפפות – ממש כמו חניבעל סמית. רק הסיגר היה חסר. חבר הצוות שלו, השוטר כריס, יפה וטיפש כמו טמפלטון פק (פנים), רץ קדימה בלי מחשבה ודופק הכול. משם הם נקלעים לקרב יריות שכמיטב המסורת של שנות השמונים נורו בו צרורות שלא פגעו בכלום. רק מכונית מתהפכת שעולה באש רגע אחרי שנוסעיה נחלצו ממנה הייתה חסרה, אבל זה רק הפרק הראשון. אולי שומרים את זה להמשך.
לסיום, מילה על שם הסדרה . גם פה ניכרת ההקפדה של היוצרים על הפרטים הקטנים. הסדרה הראשונה נקראה "החיים על מאדים" לפי שיר
של דיוויד בואי שיצא בשנת 1973. גם "מאפר לעפר" נקראת על שם שיר של דיוויד בואי, משנת 1980. לא יודעת מה איתכם, אותי פרטים כאלה
מאוד משמחים.