החיים זה לא פיקניק

יש משהו קסום בחיים באי בודד. רבים אוהבים לפנטז שיום אחד יהיו עשירים ויקנו לעצמם אי פרטי, רחוק מכל הרעש, ההמולה וטרדות היומיום.
יש אפילו שאלונים שעניינם את מה או את מי היית לוקח איתך לאי בודד. האי הבודד שימש רקע ליצירות ספרותיות כדוגמת "בעל זבוב",
"רובינזון קרוזו" ו"אי הילדים", וכזירת התרחשות של סדרות טלוויזיה וסרטים כגון "האי", "הישרדות", "להתחיל מחדש" ו"אבודים".

ההגעה לאי מלווה תדיר באסון (תאונת מטוס, ספינה שנטרפה, אסטרואיד שפגע בכדור הארץ) שבעקבותיו הניצולים מגיעים בחוסר כל למקום שומם
עם עוד כמה אנשים שזרים להם יותר או פחות. כעת עליהם להתחיל לחיות יחד ולנסות להסתדר.

בזכות בידודו וחוסר האפשרות להימלט ממנו משמש האי כמעבדה לבחינת התנהגות האדם ואופיו ולהתבוננות בדינמיקות הקבוצתיות שנוצרות. ההיקלעות לאי בודד היא גם הזדמנות פז לאנשים מסוימים לפתוח דף חלק ולהמציא את עצמם מחדש בחברה חדשה שבה הם אינם מוכרים.

"אבודים", שחזרה הערב לעונה חמישית, אחת לפני אחרונה, לוקחת את כל המרכיבים המוכרים האלה ונותנת להם טוויסט מסתורי ועל טבעי. ב"אבודים" גם האי הוא שחקן וגם אותו צריך להכיר. עם ההגעה לאי נחשפים הניצולים לתופעות לא טבעיות שאינן מובנות להם: עשן שחור שרודף
אחרי אנשים? דוב קוטב באמצע אזור שנראה טרופי? נכה שחוזר ללכת? אנשים מתים מדברים? לצופים אין ידע על המתרחש יותר משיש לדמויות
והם שואלים את עצמם בדיוק אותן שאלות, בתוספת תהייה מבולבלת אחת: למה לעזאזל כל המסתורין הזה רק הולך וגדל ולעולם לא מקבל מענה?

כל פרק בנוי כסדרה של מעברים בין ההווה באי לפלאשבקים מן העבר. בכל פרק מתמקדים בדמות אחת ומספרים לנו את הרקע שלה בעזרת פלאשבקים אלה.
העונה הראשונה מתרכזת בהיכרות עם האי, בתחילת ההתארגנות ובהכרת הרקע של כל אחד מהניצולים. בעונה השנייה אנחנו מכירים קבוצה אחרת של ניצולים ומתוודעים ליוזמת דארמה. העונה השלישית מספרת את סיפורם של האחרים. בעונה הרביעית מהפך! הפלאשבקים אינם תמיד מהעבר. לפעמים הם דווקא מגלים פרטים על העתיד. בעונה זאת אנחנו מגלים שחלק מהניצולים הצליחו לצאת מהאי, ועכשיו עלינו לחכות כדי לראות איך הם עשו זאת. זה מראה שהשאלה "איך" מעניינת לעתים יותר מהשאלה "מה" ומעורר אצלי הרהורים פילוסופיים לגבי "היעד" ו"הדרך" וכן מזכיר לי
את הג'ינגל הנפלא "תגיד לנו מה, נגיד לך איך" לעידוד עסקים קטנים. אבל אני סוטה מהעניין. הזכרתי קודם את המילה פילוסופיה ולא במקרה.
כל פרק של "אבודים" עמוס בסמלים, מסרים דתיים, הקשרים תרבותיים, אזכורים פילוסופיים ומשמעויות חבויות. שום דבר אינו מקרי: שמות הדמויות, שמות הפרקים, המספרים, צירי עלילה – הכול עמוס ברבדים נוספים.
העונה החמישית עלתה הערב בהוט בפרק כפול. הפרק הראשון היה מעניין ומסקרן ובו למדתי שאחרי כל התלאות והניסיונות לצאת מהאי, החבר'ה חייבים לחזור לשם כי אחרת יקרו דברים איומים. בפרק השני קצת התעייפתי. מסיבה כלשהי חשבתי שתוך חמש דקות השישייה העליזה תחזור לאי ותטפל בעניינים, אבל עכשיו עושה רושם שהדרך חזרה תיקח הרבה פרקים.
בעונה החמישית, לראשונה, אין פלאשבקים, אלא רק קפיצות בזמן. העלילה נעה בין עבר להווה, האי מקפצץ לו באור נגוהות לעבר, לעתיד ולמי יודע
אילו עוד זמנים. הכול מבולגן, מסתורי ומסובך. אבל למה להכביר מילים? מי שצופה בעונה החמישית כבר יודע בדיוק מה הוא יקבל – נגיסים קטנים
של תשובות בתוך לאפה גדולה של תהיות וסימני שאלה. אבל ככה אנחנו אוהבים את אבודים: מופרכת, מתעתעת, לא הגיונית. מי שלא הייתה לו סבלנות לכל זה פרש כבר בעונה השנייה.
אכזבה אחת יש לי מהתסריטאים. לעונות חמש ושש מתוכננים 17 פרקים לכל עונה. זה מעמיד את מספר הפרקים הכולל של הסדרה על 117.
אי אפשר היה להדק קצת את העלילה ולסגור עניין אחרי 108 פרקים? תחשבו כמה סמלי זה היה.