החיים זה לא פיקניק

אני רואת שחורות. תמיד ראיתי. עוד בפולניה ראיתי שחורות. ושחורים. תנו לי סיבה לזעוף ואני מאושרת. תנו לי עילה לקטר ולהתרגז ועשיתם לי את היום. מאז שפתחתי את הבלוג אני ממש מייחלת למישהו שיעצבן אותי ויספק לי נושא לפוסט מתלהם. כשהחלו לעוף טילים על ערי הדרום לא חששתי לחיי. הטריד אותי שהטיל יפגע לי בדירה ויגרום לנזקים ואני אצטרך להזמין שמאי ולמלא טפסים והביורוקרטיה תשגע אותי עד שתספק לי סוף סוף זגוגית חדשה. מיהרתי להתמרמר באוזני אחותי והיא נעצה בי עיניים מבולבלות ולא הבינה מאיפה נפלתי עליה ולמה אני מתלוננת על השמאי המשופם והלא יעיל כשהטילים אפילו לא בטווח שלנו. היא לא הבינה שאני פשוט רואה שלושים צעדים קדימה וחוזה את כל מה שיכול להשתבש.
הדבר האחרון שסיפק לי סיבה לרטון הוא מפקד האוכלוסין. כבר עם הפרסומות הראשונות לנושא חזיתי שחורות לעתידי והרגשתי בעצמותיי שאני צפויה לעלות בגורל. החוקים במקרה הזה ברורים: אם יש הגרלה של משהו שווה, נגיד סוף שבוע זוגי מטעם העבודה, אני יכולה להשתתף בהגרלה או לא. זה לא משנה. אין שום סיכוי בעולם שאזכה. אם זה משהו גרוע כמו דוח תנועה או השתתפות במפקד, תסמכו על אלת הגורל שתכוון אליי את הקש הקצר, ואז תנעץ לי אותו בעין. ותסובב. חזק. אומרים שהפסימיסט יכול להיות מופתע רק לטובה, ואני באמת לא הופתעתי כלל לגלות יום אחד גלויה שמבשרת לי שנבחרתי להשפיע ולהשתתף במפקד. מאותו רגע התרכזו האנרגיות שלי בלחמוק מהעניין. אני לא אפתח את הדלת; אדאג לא להיות בבית; אגיד שאני רק הבייביסיטר ולא גרה כאן; אני אתן לסוקר להיכנס, אבל אשקר בתשובות ואדפוק את התוצאות למדינת ישראל הדמוקטטורית, שמאיימת להכניס אותי לכלא אם אסרב לענות לשאלות החטטניות. הדבר שהכי שנוא עליי הוא חוסר ודאות. כל מה שידעתי הוא שישאלו אותי דברים ושאני חייבת לענות. מאוד הטריד אותי אילו שאלות הם ישאלו. אחרי הכול, אם אלה לא היו שאלות מביכות וחודרניות, לא היה צריך להבטיח שהכול נשאר חסוי, נכון? ואז ראיתי אצל ביילע, תבוא ברכה על ראשה, את רשימת השאלות והלחץ שלי ירד ב-80 אחוז. השאלות לא היו נוראיות ולא חטטניות במיוחד. כבר לא ראיתי צורך לאמץ לעצמי זהות בדויה ולענות על השאלות כשאני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת.
יום אחד נתלתה בלובי של הבניין הודעה שפורטו בה היום וטווח השעות שבהם הסוקרת תבוא לפקוד אותנו. מאוד התרשמתי מההודעה המוקדמת. כל הזמן היתה לי תחושה מבשרת רעות שהסוקרת תדפוק על דלתי ביום הכי לא מתאים, בשעה הכי לא נוחה, כשהבית מבולגן כאילו עבר בסלון הוריקן, כשהילדים שאין לי רבים וצורחים עד לב השמים ואני עצמי עם מסכת אבוקדו על הפנים, מלפפונים על העיניים, לכה מתייבשת באיטיות מרגיזה על ציפורניי, רולים לופפים את שערי ואני בעיצומו של משגל סוער. כשמועד הסקר ידוע אני יכולה להתארגן מראש ולהוריד את המלפפונים מהעיניים, למשל. יום לפני הסקר אחותי אמרה לי שאם אני רוצה היא יכולה לשבת עם הסוקרת ולענות לה על השאלות כי היא הרבה פחות מוטרדת מכל ענייני הפרטיות בהשוואה אליי. מאוד שמחתי. נפתרה הבעיה. כעבור כמה שעות הלכתי לוודא סופית עם שארת בשרי שהיא מטפלת בסקר. פניה של אחותי קדרו ועיניה בחנו בקפידה כתם בלתי נראה בשטיח. אה, היא גמגמה בלא מספיק מבוכה, שכחתי מזה. קבעתי משהו אחר. לכו תסמכו על אחיות. קצת לפני חמש נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי ונכנסה אישה חביבה ולא מאיימת בכלל, הוציאה לפ-טופ, שאלה את השאלות שכבר ראיתי ותוך עשרים דקות בערך הכול נגמר. לא כאב בכלל. לסיום קיבלתי תעודה קטנה שיש עליה בול שמקבל רק מי שהשתתף בסקר, אז כדאי לשמור על זה כי הבול שווה יותר ממה שהוא נראה. יודעים מה? אני חושבת שבסך הכול אני לא באמת רואת שחורות. אני פשוט שונאת לא לדעת מה קורה.