החיים זה לא פיקניק

בהערכה גסה, כבר כעשר שנים, ארבע פעמים בשבוע, פעמיים ביום לפחות, עליי להושיט את תיקי, לפעור אותו כך שיתגלה תוכנו ולהעבירו לביקורת של בודק ביטחוני זה או אחר. הפעולה הזו שנואה עליי למדי בגלל החטטנות שבה, הפלישה לפרטיות, העיכוב בכניסה והתורים שיוצר עיכוב זה. מי שלא ראה תור כמו זה שמשתרך בכניסה לרכבת בתחנת השלום ליד רחוב יגאל ידין בחמש אחר הצהריים לא ראה תור מציק מימיו. צריך לצאת 7-8 דקות קודם מהעבודה כדי לא להחמיץ את הרכבת בגלל התור המזדחל בעצלתיים הזה.
בכל מקרה, הפז"ם המרשים שלי בתחום מאפשר לי לשים לב למגמות בתחום ביקורת התיקים הטהורה, לאפיין בודקים ביטחוניים ולתת בהם סימנים וכן לתהות למה אין נהלים ברורים שמסדירים את מהלך הביקורת. כרגע עושה רושם שכל חברת אבטחה או כל מקום קובע לעצמו את מידת היסודיות של הבדיקה.  וכעת, בלי שהיות נוספות, קבלו אותם:
1. העושה טובה
הבודק שעושה טובה עומד לו נינוח בכניסה ומסיבה שאינה נהירה לי – אולי עצלות, אולי כי זה יומו האחרון בעבודה, אולי כי בבוקר לא התקבלו כל התרעות על פיגוע, אולי כי יש לו ראיית רנטגן –  יציץ בתיק בשטחיות, במבט מרחף, כאילו הוא עושה למישהו טובה וישחרר אתכם לדרככם. אצל הבודק הזה אף פעם אין תור וכולם שמחים שלא נאלצו לעבור הפעם בדיקה פולשנית. רק אני, עוכרת שמחות ידועה, חושבת בצרות עין: ואם לאחד האנשים האלה הייתה בתיק פצצה?
2. המפשפש
הבודק המפשפש אינו מסתפק במבט חטוף על השכבה העליונה של תכולת התיק.  הוא אינו טומן את ידו בצלחת, אלא בתיק, ולשם כך יכניס את כל זרועו עמוק לתוכו ויסובב אותה בפנים כדי לחוש אם יש בפנים חפצים קשים, חדים או מתקתקים. בסך הכול אין לי הרבה טענות למפשפש. הוא עושה את עבודתו. אני רק קצת מתכווצת אם יש לי בתיק משהו רך כמו עגבנייה וחוששת שהיא תימחץ.
3. היסודי
בדומה למפשפש גם הוא בוחן את תכולת התיק ביד חזקה ובזרוע נטויה, אלא שבעוד המפשפש מסתפק בתא העיקרי של התיק, היסודי יפתח את כל הרוכסנים, גם את הקטנים ביותר שאפשר לאחסן בהם רק סיכת ביטחון, ויתעקש לפשפש בכולם. מול עמדתו של היסודי ישתרך תור ארוך של אנשים ממהרים וחסרי סבלנות. אני, עוכרת ישראל ידועה, תמיד מתאפקת לא להגיד: כן, בתא בגודל ס"מ. שם אני מחביאה את הפצצה.
4.  המחלק הוראות
כדי לחסוך זמן רוב האנשים מגיעים לבודק כשהרוכסן של התא העיקרי כבר פתוח. המחלק הוראות הוא שילוב מרתק בין היסודי לעושה טובה. בדומה ליסודי, הוא רוצה לראות את תכולת התאים הקטנים. אלא שמשום מה הוא לא פותח את הרוכסן בעצמו אלא מצווה בתנועת אצבע אדנותית על בעל התיק לפתוח אותו. כשהתרעמתי על בודקת אחת ושאלתי אותה למה היא מטריחה אותי ולא פותחת בעצמה את הריצ'רץ' (טוב, הייתי הרבה יותר מנומסת) היא מלמלה משהו לא ברור שממנו נדמה לי שהבנתי שאם הרוכסן ייקרע אני אאשים אותה, אז היא לא נוגעת. הקטע המעניין מגיע עכשיו: אחרי שבעל התיק פוער באנחה את הרוכסן הקטן, הבודק הביטחוני עושה תפנית חדה, הופך את עורו ונהיה העושה טובה –  הוא בקושי מציץ בתוך התיק. נדמה כאילו כלו כל כוחותיו לאחר העימות החזיתי עם האזרח הממהר. זה קצת מעצבן. כאילו, אם אני טרחתי ופתחתי את הריצ'רץ', אתה לכל הפחות יכול להשקיע אצבע מנומסת או שתיים.
5. הפותח בשיחה
בודק ביטחוני זה אינו מסתפק רק בפשפוש בקרבי התיק, הוא גם פותח עם הנבדק בשיחה. "שלום", הוא עשוי להגיד. "מה שלומך?" בפעמים הראשונות שנתקלתי בפותח בשיחה נהגתי לנעוץ בו מבט משתומם כאומרת "מאיפה נפל עליי זה?"  ולמלא פי מים. הוא היה שואל שוב ושוב מה שלומי, אני היית לוטשת מבטים המומים יותר ויותר ובסוף ממלמלת "בסדר" חלוש. רק אז הוא היה משחרר אותי. אחר כך חשבתי שאולי הוא רוצה לשמוע אם יש לי מבטא ערבי (עיניי הירוקות ועורי החיוור לא מספיקים כנראה כדי לאשר את מוצאי) והתחלתי להשתעשע במחשבות להגיד "על הכיפאק, אחי, ומה שלומך? רוצה לנגב איתי חומוס עם זעתר?" במבטא ערבי מודגש. רק החשש שאעוכב לחקירה ועקב כך אחמיץ את הרכבת מונע ממני לעשות את זה.
חוץ מזה, אני קצת מרחמת על האיש שבשער. זו בטח לא היוזמה שלו אלא הוראה שהונחתה עליו מגבוה והוא מן הסתם שונא לעמוד שמונה שעות ביום ולשאול כמו תוכי אנשים אנטיפתים כמוני מה שלומם. אני מנחשת שבעודו עומד שם, שואל לשלומנו באדיבות ושולח ידיים לתיקינו, הוא מאחל לנו שנמות בייסורים או לפחות נתפוס משהו מדבק ומגרד. אני בטוחה שהמאבטחים יכולים לנפק פוסט משעשע על הטיפוסים השונים של הישראלים שהם פוגשים. העצבני, הממהר, זה שזורק בדיחה סרת טעם ובטוח שהוא מקורי, אבל המאבטח שומע אותה 16 פעמים בשעה. הרי אנחנו סובלים מהבדיקות האלה לא פחות משאנחנו רוצים בהן כדי שיבטיחו את ביטחוננו, ומוציאים את תסכולינו על המאבטח המסכן שמרוויח שכר מינימום, עומד בשמש הקיץ וברוחות החורף ומייחל למצוא עבודה אחרת.