החיים זה לא פיקניק

הו, מזמן לא כתבתי פוסט לנושא החם. לקח לי זמן, אבל הצלחתי למצוא דברים שמעולם לא עשיתי והרי הם לפניכם
(בהתחלה כל מה שהצלחתי להיזכר בו הוא דברים משונים יותר או פחות שדווקא כן עשיתי...)

אף פעם לא מלצרתי
עסקתי בחיי בשלל עבודות בלתי מקצועיות. ביניהן עבודות שגרתיות כמו שמרטפות ומתן שיעורים פרטיים ועבודות פחות שגרתיות כמו חקלאות ובניין, אבל מעולם לא נמשכתי למלצרות. האם חששתי לגלות שיש לי שתי ידיים שמאליות מאוחר מיד (כלומר אחרי שהמנה עברה דירה מהצלחת של הסועד אל חולצתו)? האם חששתי לאתגר את זיכרוני החלש בצורך לזכור מה הזמין כל סועד? האם ידעתי שתודעתי המעמדית המפותחת לא תאפשר לי להסכים לעבוד ללא שכר אלא תמורת טיפים בלבד? ייתכן. סביר יותר להניח שהמלצרות הרתיעה אותי כי היא כרוכה במגע קרוב מדי עם אנשים, ועוד עם הצד הלא נחמד שלהם.

אף פעם לא עשיתי חורים באוזניים
לא הפחד מהכאב הכרוך בחירור התנוך גרם לי להדיר את רגליי ממכוני הניקוב למיניהם. גם לא החשש מזיהום. מגיל צעיר הגעילה אותי הפעולה של חירור הגוף והתחיבה של חפץ מתכתי פנימה. כשאני רואה נשים עם עגילים ארוכים תמיד עולים לי בראש תסריטי אימים שהעגיל נתפס במשהו וקורע את האוזן, אבל גם עגילים קטנים וצמודים לא מתחשק לי לעשות. העגיל היחיד שהיה לי היה גיקי למהדרין ולא הצריך ניקוב.
זה היה חיקוי לעגיל בג'וריאני מהסדרה "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9" שהכינו לי במיוחד לפי תיאור שמסרתי.

אף פעם לא עשיתי קרחת
היה לי שיער ארוך, היה לי שיער קצר ולרוב יש לי שיער באורך בינוני, קצת אחרי הכתפיים. אף שלב בחיי לא עירב צורך נואש בקרחת או הצעה כספית שתפתה אותי לכך. אחרי שראיתי תמונות ישנות נשבעתי שלעולם לא אחזור עוד לתספורת קצוצה. טוב לי באורכי הביניים.

אף פעם לא נעלתי עקבים גבוהים
היו לי נעליים חגיגיות בעלות עקב נמוך, יש לי סנדלי פלטפורמה, יש לי מגפיים בעלי עקב כלשהו, אבל מעולם לא חשתי בצורך להפקיר את חוליות גבי למתקן העינויים המתקרא עקבי סטילטו. אני גם לא מבינה איך נשים מסוגלות להלך על המפגע הבריאותי הזה.
בכל פעם שאני קוראת כתבה על נעלי עקב ומסבירים שם כמה שהעקבים לא בריאים אני מרגישה צודקת ומתבוננת בקרוקס הכעורות שלי בחיבה.

אף פעם לא הופעתי בטלוויזיה, לא נשמעתי ברדיו ולא עשו עליי כתבה בעיתון.
שני אחיי הצעירים ממני סימנו וי על כל שלושת התחומים, ורק עליי משום מה פסחו אמצעי התקשורת. אומר זאת כך, יונית, שערורייה!

אף פעם לא שברתי עצם
אולי עליי להודות על כך לאמי, שהלעיטה אותי מילדות בחלב ומוצריו וחיזקה בכך את עצמותיי.
סביר יותר להניח שהדבר נובע מאופיי הנוח והלא נוטה להשתוללות, טיפוס על עצים, ניתור על גדרות וקפיצות ראש לבריכות ריקות. כך או כך, כילדה נעצתי מבטי קנאה בילדים שהגיעו לכיתה עם גבס על היד וזכו להתעניינות ולפטור משיעורי התעמלות. אבל לא נורא. בעוד כמה שנים, כשהסידן יתחיל לברוח לי, יש לי סיכויים די טובים דווקא לשבור עצם או שתיים. חבל שאם זה יקרה אף אחד כבר לא יעמוד בתור כדי לחתום לי על הגבס.

אף פעם לא עשיתי צניחה חופשית
רכבת ההרים בלונה-פארק הצניחה לי את הלב למקומות נמוכים יותר, אז בנג'י, צניחה חופשית או מתקן כמו שעלו עליו מתחרי "האח הגדול" ונורו ממנו לשמים הם לגמרי מחוץ לתחום.

אף פעם  לא הייתי בשלישייה
ההצעה דווקא עלתה, אבל הוא רצה לצרף בחורה בעוד שאני העדפתי לצרף בחור, ויותר לא שבנו לדון בעניין.

אף פעם לא שמתי עדשות
בניגוד לקצרי רואי רבים, אין לי יחסי שנאה עם משקפיי. אני מסתדרת איתם ורוב היום בכלל לא חשה בקיומם. זו כנראה הסיבה שמעולם לא חשתי צורך לעשות עדשות או לעבור ניתוח. כשקצת התעמקתי בעניין העדשות גיליתי שיש בהן פוטנציאל לדלקות עיניים ושהן דורשות התמודדות קרובה ואינטימית למדי עם האצבע. לדחוף לעצמי אצבע לעין נשמע לי טבעי והגיוני בדיוק כמו לתקוע אותה במטחנת בשר ולכן, עם כל הכבוד לאלפי המשתמשים המרוצים, אני אשאר עם המשקפיים שלי.

אף פעם לא זכיתי בפיס, לוטו או טוטו או סתם הגרלה למקרר
ואל תגידו לי שזה לא נחשב ל"אף פעם" אם אני לא ממלאת!
אם הגורל ירצה שאזכה הוא ידאג לכך גם בלי שאצטרך לגרד או למלא טורים או לאסוף בולים.