החיים זה לא פיקניק

אחד באפריל היה מאז ומתמיד יום שלא אהבתי. אני אדם מאוד מאורגן ומתוכנן מטבעי ומשום כך אני אוהבת לדעת מה עומד לקרות ולא סובלת שמתקילים אותי, עובדים עליי או מותחים אותי. עם מסיבות הפתעה אין לי בעיה עקרונית, כל עוד אני יודעת עליהן מספיק זמן מראש. לא פלא אפוא שיום שלם שבו אני חשופה באופן פוטנציאלי למתיחות ולשקרים מכניס אותי לאי שקט. אני נהיית חשדנית, בטוחה שכל מה שאומרים לי הוא שקרי ומרגישה שאני לא יכולה לסמוך ביום הזה על אף אחד. ובכל זאת רציתי לציין את היום הזה בבלוג ולשם כך הגיתי רעיון: מיד אספר כאן על ארבע אנקדוטות מחיי. שלוש מהן אמת לאמיתה ואחת שקרית, בדויה ומומצאת. תפקידכם לגלות מהו הסיפור השקרי. אחרי שרוב הקוראים הקבועים שלי יגיבו, אפרסם את התשובה הנכונה.

סיפור ראשון
כשהייתי ילדה נסענו כל המשפחה לים. היה יום קיץ נאה. השמים היו תכולים, הדגל היה לבן ואפשר היה להיכנס לים ולשחות. שחיתי להנאתי ופתאום שמתי לב שכבר אין אנשים ששוחים אחריי – כולם היו יותר קרובים לחוף ממני. התחלתי לשחות לעבר החוף והרגשתי שזרם סוחף אותי אחורה, למים עמוקים יותר. שנייה לפני שבהלה מוחלטת השתלטה עליי איתרתי את האיש שהיה הכי קרוב אליי וקראתי אליו באלו המילים: איש, תן לי יד! הוא הסתכל עליי, נתן לי יד ומשך אותי. יכול להיות שהוא הציל את חיי.

סיפור שני
כשהייתי ילדה היה באופנה הפסטיגל, פסטיבל שירי ילדים שכל שיר בו היה מבוצע פעמיים: פעם מגרונו של זמר ידוע ופעם בביצוע של ילד. אני התקנאתי בילדים המזמרים שמרקדים בכוריאוגרפיה של המאה הקודמת ורציתי גם. ההורים שלי לא התלהבו בהתחלה, אבל אחרי שנדנדתי קצת ושרתי בלי הפסקה בעודי אוחזת בזהו של הווילון כמיקרופון הסכימו לקחת אותי לאודישנים מתוך מחשבה שלא אעבור אפילו את המיון הראשוני ובכך יסתיים העניין. להפתעתם עברתי גם עברתי. צלחתי כמה שלבים, אבל כשזה הגיע לשלב מתקדם לא עברתי ולאכזבתי לא זכיתי להופיע.

 סיפור שלישי
כשהייתי ילדה כיסחתי יום אחד במכות ילד מעצבן בן גילי שגר בבניין. אחרי כמה דקות הוא חזר עם אחיו בן ה-17. אחיו הוריד לי סטירה ואני נמלטתי מובסת הביתה. איך שנכנסתי הביתה אבא שלי ראה את הלחי האדומה ואת סימני האצבעות ושאל מי עשה את זה. מששמע מה קרה הוא ירד למטה לתת לנער ההוא סטירה, בבחינת כאפה תחת כאפה. ההורים של הנער באו גם הם והתפתחה קטטה. עד היום אני זוכרת את האמא של הנער קופצת על הגב של אבא שלי ונתלית עליו בעוד רגליה נשארות תלויות באוויר. כשעתיים אחרי תום האירוע הגיע לביתנו שוטר ותחקר את אבא שלי. פחדתי שייקחו אותו לכלא, אבל זה נגמר בלא כלום.

סיפור רביעי
כשהייתי ילדה היה מקובל לצאת לדרייב-אין. למי שלא יודע: היו מקרינים סרט על מסך ענקי ואנשים צפו בו בישיבה מתוך המכונית שלהם. הוריי לקחו אותי לראות את "שלגייה" ואני, ברגע שהופיעה על המסך המכשפה הרעה, פצחתי ביבבות מבוהלות, סובבתי את ראשי וסירבתי להסתכל עליה. הוריי לקחו אותי לאותו סרט עוד כמה פעמים (כדי לחשל אותי? כי רצו לענות אותי? כי הם עצמם אהבו את הסרט? אני צריכה לברר איתם), אבל במקום להתרגל למכשפה ולהפסיק להיבהל ממנה אני פשוט זכרתי בדיוק על השנייה מתי היא מופיעה על המסך וסובבתי את הראש כדי לא לראות אותה.

שלכם, משקרת ושקרנית

לא מלאכית