החיים זה לא פיקניק

חלפו יומיים מפרסום הפוסט של 1 באפריל שבו הצגתי לכם ארבע אנקדוטות מחיי – שלוש מהן אמיתיות ואחת שקרית. נראה לי שכל מי שרצה לנחש כבר עשה זאת. אם מישהו בכל זאת קורא פוסט זה בלי שקרא את הקודם ורוצה לבחון את הסיפורים ולנסות את כוחו בניחוש, הוא יכול ללחוץ כאן (או לרדת עם הגלגלת של העכבר פוסט אחד למטה).

השתתפו במשחק 15 בלוגרים בסך הכול והיה לי מאוד מעניין לקרוא את אופן המחשבה שלכם ולראות את תהליך הסקת המסקנות. התפלגות התשובות היא כדלקמן: חמישה הימרו שסיפור הדרייב-אין הוא השקרי; ארבעה חשבו שסיפור המכות הוא השקרי; שניים סברו שסיפור הפסטיגל הוא השקרי; שלושה ניחשו שסיפור הים הוא השקרי וביילע לא הצליחה להחליט בין סיפור המכות לזה של הדרייב-אין. ובכן, חברים,  אני לא אמתח אתכם יותר. רק נצא לפרסומות ואחריהן אגלה לכם שהסיפור שהמצאתי הוא... מספר 2 – על הפסטיגל. כל הכבוד לדאלי ו-Lio שעלו על זה בכוחם העל טבעי ובתבונתם האינסופית.

ארבעה פקפקו בסיפור הכמעט טביעה שלי. סנון לא סיפקה סיבה, noge בחרה בו יותר כמשאלת לב שדבר כזה לא קרה מאשר כי יכלה להצביע על גורם שמעורר חשד לשקר. תומר-2 ובני טענו שילדה לא תגיד משהו כמו "איש, תן לי יד". אולי באמת לא אמרתי את זה. אולי אני ריפוד עור סיילוני שהשתילו לו זיכרונות כוזבים בתודעה. אבל יש לי זיכרון שבו אני קוראת למושיעי "איש" ולא "אדוני" או "היי, אתה", ומבקשת: תן לי יד ולא "הצילו" או "תעזור לי" או "אני הולכת לטבוע". ילדה מוזרה, נו.

דאלי וליאו בחרו בסיפור השני כשקרי בלי לנמק יותר מדי וצדקו. היו קרובים לאמת: רב ערוצית, שציינה שזה הסיפור הכי חלש, ו-ubermensch , שאמר שזה סיפור סתמי. שניהם עלו על נקודת התורפה שלי, אבל פירשו אותה לא נכון. אני כותבת בקלות על אירועים אמיתיים, אבל מתקשה לבדות סיפורים. מעולם לא היו לי שאיפות להופיע על במה ולא הייתי אף פעם באודישן ולכן אין לי מושג מה קורה שם ולא יכולתי לספק הרבה פרטים בעניין. בנוסף, חששתי שמישהו שכן עשה אודישנים יזהה שאין לי מושג על מה אני מדברת ויעלה על השקר. מסיבה זו החוויה עצמה מתוארת מאוד בקמצנות, וכדי שלא תשימו לב שבעצם לא כתבתי כלום פירטתי על כל מה שמסביב וסיפרתי מה זה הפסטיגל ואיך הייתי צריכה לשכנע את ההורים שלי וכולי.

בחור טוב, תומר-1, בני ורב ערוצית לא האמינו לסיפור תקרית השכנים. בחור טוב אמר שזה נשמע מופרך מדי, בני התקשה להאמין שהבלוגרית הנחמדה שהוא מכיר כיסחה בעברה בנים במכות וציין את הסתירה בין ילדה שמצד אחד "בוכה מכל דבר" ומצד שני הולכת מכות. השאר לא נימקו. ubermensch עשה לי ניתוח אישיות מהיר וקבע שהסיפור הוא אמת כי אין לי מספיק מודעות עצמית בשביל להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי שבהאשמת אבי באלימות לשווא, ולסיכום אבחן שיש לי בעיות אבא. אני חייבת להודות שלא הבנתי את עניין הדיסוננס, אני חושבת שאני די בסדר מבחינת מודעות ואין לי בכלל בעיות אבא אלא דווקא בעיות אמא. בכל מקרה, הסיפור עצמו אמיתי. לא הייתי ילדה ענוגה במיוחד (וגם היום לא), שיחקתי עם הבנים כדורגל, מדרכות ומחניים, נסעתי באופניים וסקטים, נפלתי ונפצעתי לעתים קרובות וגם הלכתי מכות. לילד ההוא ספציפית הגיע. הוא היה מעצבן ברמות.