החיים זה לא פיקניק

אהבה ואכזבה. שתי מילים שהולכות יחד כמו מלחמה ושלום, מלח ופלפל, חוק וסדר, מרוץ למיליון. הרי על כל סיפור אהבה אחד יש לנו עשרה סיפורי אכזבה לפחות. גם האהבות הגדולות מסתיימות לעתים באכזבה. מי בפרידה דרמטית ושברון לב ומי בדעיכה אטית מכמירת לב. הסיפור שבחרתי לספר קרה לפני כשנה וחצי. במבט לאחור כל סימני האזהרה היו שם, אבל כשהכול התרחש התקווה לאהבה הטילה מסך על הכול. וככה מתחילים כל סיפורי האכזבה, לא?

נפגשנו פעם אחת והיה מעולה. הוא היה מעניין וחמוד ונאה במידה. ניצוצות עפו ולבבות פרפרו. לפחות הלב שלי. כשנדברנו להיפגש בפעם הבאה היה יום חורף סוער במיוחד. מאלה שיש כמותם שניים בשנה בערך. הוא אמר לי כבר בפעם הקודמת שהוא לא אוהב לשבת במקומות סגורים אלא ללכת, להיות בתנועה, או להתפרקד על ספה. ישיבה על כסאות נוקשים מכאיבה לו בגלל פציעה ישנה. כששמעתי  שצפויה סערה בערב הבנתי שלטייל לאורך החוף לא יהיה פרקטי. דיברנו בצהריים והוא הציע שיבוא אליי הביתה. היססתי לשלוש שניות, שקלתי את הדברים, והחלטתי שהוא לא נראה מזיק ולא סביר שיתנפל עליי. אמרתי שבסדר, ושאכין ארוחת ערב. כבר כמעט סיימנו את השיחה ואז הוא אמר: "אגב, אין לי אמצעי הגנה."

"מה?" חשבתי שאני בטח שומעת לא טוב.
"אין לי אמצעי הגנה." שמעתי טוב מסתבר. מה אומרים עכשיו?
מה שרציתי להגיד זה: "אין צורך. אין לי תוכניות לעשות שום דבר." אבל היתה לי הרגשה שזה לא יתקבל יפה מצדו. מה אני אמורה לענות? "זה בסדר, לי יש"?  הוא מיד יחשוב: זונה! "זה בסדר. אפשר בלי"? הוא יחשוב: חסרת אחריות. "אז אני אקנה"? " אז לך תקנה"? בכלל לא חשבתי עד אותו רגע לעשות איתו משהו. כולה פגישה שנייה.

אז שתקתי. אחרי כמה שניות שתיקה הוא פרץ בצחוק ואמר שאני יבשה כמו צנון וכבדה ולא מבינה בדיחות ושהוא בסך הכול הריץ בדיחה על כל הבחורות שאם אומרים להן שבאים אליהן הביתה הן ישר חושבות על סקס. אחר כך הוא אמר שהתקשורת שלנו לא עובדת כי אם הייתה לנו תקשורת טובה הייתי מבינה את הכוונה שלו, ושהוא לא רוצה להיפגש בערב. אני טענתי שנפגשנו רק פעם אחת ואני עדיין לא מכירה את חוש ההומור שלו ושאין לי דרך לדעת את זה, בעיקר כשזה בטלפון ואני לא רואה את הבעות הפנים שלו. הוא אמר שבתקשורת טובה יודעים כאלה דברים מההתחלה גם בלי להסביר ואני חשבתי שאין לו מושג מה זה תקשורת בכלל.

השיחה הסתיימה ואני עברתי מהשמחה וההתרגשות של לפני פגישה אל מפח הנפש המאכזב של "גם ממנו לא יצא כלום". בעשר בערב הוא התקשר ואמר שחשב על הדברים שוב ושוב ונראה לו שאין טעם שניפגש שוב. "חשבתי שכבר החלטת על זה כשדיברנו בצהריים," ציינתי ביובש.
"לא. אז לא הייתי בטוח. עכשיו אני בטוח. כי כשאמרתי לך שאני לא רוצה להיפגש ישר ויתרת. לא אמרת: לא, בוא. אני רוצה שתבוא".
"טוב, שיהיו לך חיים טובים." טרקתי.
למחרת לא עמדתי בפיתוי וכתבתי לו מכתב ארסי על כל מה שאני חושבת על ההתנהגות שלו.  הוא ענה וניסה לעקוץ בחזרה ולא עניתי לו שוב.

עברו חמישה חודשים ויום אחד קיבלתי ממנו מייל. הוא כתב על תחושת החמצה שיש לו כי אני נראית לו נורא איכותית ומצד שני איך שהתנסחתי במכתב... דיברנו. יישרנו בערך את ההדורים. אני הצעתי להיפגש שוב ולתת עוד הזדמנות. הוא הוביל אותי לשם במילים שלו החלקלקות, אבל אני נגסתי בפיתיון והצעתי את זה. ואז הוא אמר שכדי לעשות תיקון צריך לחזור למקום שהתקלקל. הוא צריך לבוא אליי לארוחת ערב כמו שהיה אמור להיות אז.

לא רציתי שיבוא אליי הביתה. רציתי בשלב ראשון להיפגש איתו בחוץ, במקום ניטרלי. אבל בגלל שאני מטומטמת לא אמרתי לו את זה. לא אמרתי שלא נוח לי עם ההצעה שלו. אבל פתאום הייתה לי הברקה. זה היה בסוף הביקור של אבא שלי בשנה שעברה ולכן אמרתי שאבא שלי איתי בבית כרגע אז זה לא נוח. הוא מיד הסכים שזה לא נוח, שאל עד מתי הוא בארץ וסיכמנו שניפגש למחרת באיזה מקום בתל אביב. ואז הוא אמר רק רגע ושהוא יתקשר בעוד כמה דקות. אני מניחה ש-25 דקות יכולות להיחשב בתרבויות מסוימות ל"כמה דקות". האמת, בכלל לא הבנתי בשביל מה הוא מתקשר שוב. כבר דיברנו על זה שניפגש מחר. מה עוד יש להגיד?

כשהוא התקשר הוא נשמע זימתי ומלחש והתחיל לתאר לי בפירוט איך הוא נוגע בי בכל מיני מקומות. זה התחיל בראש ונמשך דרומה, כל הדרך לאילת. לא הצלחתי לחשוב מה לעשות כדי להפסיק את זה. בסופו של דבר התנערתי מההלם והצלחתי לתאם בין הלשון למיתרי הקול ולהגיד שלא נעימה לי השיחה הזאת. הוא בתגובה ניתק. אחרי כמה דקות קיבלתי סמס: אני מבטל את הפגישה מחר. זה לא קשור למה שהיה אלא לזה שהתקשורת שלנו לא עובדת. שוב "תקשורת לא עובדת". איך היא לא עובדת? כי אני אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניו? כי לא בא לי לנהל שיחת סקס עם מישהו שפגשתי פעם אחת? אידיוט. איך אידיוט אחד יכול לאכזב אותי פעמיים?

אקורד הסיום נוגן כעבור כשבועיים, ביום שאבא שלי סיים את הביקור. פתאום, בערב, אחרי דממת אלחוט של שבועיים, הוא התקשר. בהיתי בטלפון כלא מאמינה. הוא אשכרה חיכה עד שאבא שלי ילך כדי לתבוע את הביקור בבית שלי. הוא באמת חושב שאחרי כל מה שהיה אני אכניס אותו אליי הביתה? לא עניתי לשיחה. אחרי דקה קיבלתי הודעת סמס. "למה?" הוא לא חשב שאני רחוקה מהמכשיר או לא שומעת את הצלצול או מתקלחת או עסוקה. הוא מיד ידע שאני מסננת אותו. חשבתי לכתוב: "כי התקשורת שלנו לא עובדת" אבל ויתרתי. לא כתבתי כלום. לפעמים שתיקה מביעה יותר ממכתב שנון ומנומק.