החיים זה לא פיקניק

מפעימה, מפתיעה, מרגשת, מרטיטה, עמוקה, עמוסה, מופלאה, מורכבת, מוקפדת, מושקעת, סבוכה, עדינה, נוגעת, מעוררת מחשבה. אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שהתמונה ברורה. הזוכה בקומפלימנטים הנדירים האלה מטעמי היא לא חתולה עזובה שאימצתי ולא פשטידת ארטישוק שהכנתי, אלא הסדרה בטלסטאר גלקטיקה שגיליתי באיחור, כשבארץ שודרה כבר העונה הרביעית, ומהרגע שהתחלתי לצפות בה זנחתי כמעט כל עיסוק אחר.

פוסט זה לא יכלול ספויילרים. ראשית, כי רוב הקוראים כאן לא צפו בסדרה, ואין לי רצון לקלקל את הצפייה במקרה הלא סביר שבעקבות הסקירה הזו יתעורר במי מהם החשק לצפות בה. שנית, כי עם יד על הלב, הרוב המכריע של קוראי שורות אלה הרי לא יצפו בסדרה גם אחרי קריאת הפוסט, כך שגם אם אכתוב שמי שרצח את המלפפון הוא מקס זה לא יזיז לאף אחד. אם כן סיכמנו. אין ספויילרים.

סיפור המסגרת הוא זה: בני האדם חיים ב-12 מושבות, 12 כוכבים, והם יצרו רובוטים שנקראים סיילונים והעבידו אותם. איכשהו הסיילונים התפתחו וקיבלו תודעה, מרדו בבני האדם, הייתה מלחמה גדולה ובסופה עזבו הסיילונים את המושבות. אחרי 40 שנים שאיש לא שמע מהם חזרו הסיילונים והפציצו את 12 המושבות במטרה להשמיד את האנושות. מכל 12 המושבות, שפעם חיו בהן מיליארדים, נותרו בחיים רק כ-50 אלף בני אדם, שבמקרה היו באותו זמן בחלל. הספינה העיקרית שאנשיה שרדו היא הגלקטיקה. הסדרה עוקבת אחרי הניצולים ומאבקם לשרוד ולהמשיך לקיים את המין האנושי. סיפור מסגרת זה מתפקד כבמה לדיון בנושאים רבים ושונים וביניהם נאמנות, אמונה, אמון, הקרבה, פוליטיקה, דת, אהבה, מיתולוגיה, בחירה חופשית, גורל, זהות, מנהיגות, גזענות, שונות, קבלה ואנושיות. מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שנוגעת בכל כך הרבה תחומים?

בטלסטאר גלקטיקה מסווגת כסדרת מד"ב, אבל היא הכי ריאליסטית שאפשר. לא תמצאו בה חייזרים וגם לא יותר מדי קשקושים בנוסח "צריך לאפנן מחדש את התדרים ולכייל את מכלי הפלזמה". החבר'ה לא שטים בחלל להנאתם כדי לחקור תרבויות חדשות ולצעוד באומץ במקומות לא מתוירים אלא מחפשים בית. הם רוצים לשרוד ואנחנו רואים את כל ההיבטים של המאבק הזה באופן הכי ריאליסטי שיש. עם זאת, קיים גם מימד פנטסטי: חלומות, הזיות, נבואות, חלומות בהקיץ ודברים שלא ממש ברור מה הם.

זו סדרה שמתקדמת לאט וצריך בשבילה סבלנות, בעיקר בהתחלה, אבל גם בעונה השלישית. לא כל הפרקים מופתיים, אבל יש כאלה שכן וגם בפרקים רגילים יש רגעים מהממים. היות שהסדרה עוסקת בכל כך הרבה נושאים, גם תוכן הפרקים מגוון. יש פרקים שעיקרם קרבות ומהלכים צבאיים; יש כאלה שמציגים תמרונים פוליטיים, בחירות ועניינים אזרחיים; יש פרקים בעלי דגש חברתי; יש כאלו שעניינם דת; יש פרקים על מערכות יחסים ורומנטיקה; יש פרקים שהם אקשן טהור; יש כאלה שעוסקים במדיניות כללית ויש שמתמקדים בפרט; יש פרקים שמתמקדים יותר בסיילונים ויש כאלה שבכלל לא רואים אותם. אני לא יודעת איך הסדרה נכתבה, אבל אני קיבלתי תחושה שכל הסיפור היה ידוע מראש ושהובילו אותנו לשם ולא אלתרו מפרק לפרק. ייתכן שזו הסיבה לכך שבטלסטאר גלקטיקה שומרת על רמה אחידה, בניגוד ל"גיבורים" או "נמלטים" שהתחילו עם רעיון טוב, מיצו אותו אחרי עונה אחת ומאז הן מתקשקשות והולכות לאיבוד דרך מרפסת.

יש בבטלסטאר גלקטיקה המון דמויות. תסתכלו ב-IMDB ברשימת השחקנים ותתרשמו. אז נכון שאי אפשר שלכל הדמויות תהיה עלילה מסועפת והרבה רבדים, אבל הרבה דמויות זוכות לזמן מסך ולפיתוח ועוברות תהליכים משמעותיים ושינויים יסודיים (רוצים דוגמה? סטארבק מתחילה עם שיער קצוץ ומסיימת בשיער ארוך, גולש ומעורר קנאה). האנשים משתנים, מערכות יחסים מתפתחות, מעמיקות ועוברות תמורות. אין חלוקה לטובים ורעים. הכול הרבה יותר מורכב ומסועף ולכל אחד יש אינטרסים משלו. מי שהתחיל את דרכו בשביל מסוים לאו דווקא ממשיך לצעוד בו.

השחקנים בסדרה נהדרים, הצילומים מוקפדים ואפילו הדיוטות ישימו לב לשינויים בגוונים בין מקומות שונים. למשל, בספינה הכול קר בצבעי כחול-אפור, בקפריקה שולטים גוונים חמים של חום, צהוב וכתום, בפלאשבקים שמראים את הכוכב לפני ההפצצה כל הצבעים עזים וחיים ורוויים. הרבה כחול וירוק עז. גם במוזיקה הושקעה מחשבה. זוכרים איך באח הגדול תמיד חזרה אותה מנגינה כשהופיע על המסך מנחם בן? דבר דומה ויותר מכך קיים בבטלסטאר גלקטיקה. למוזיקה יש תפקיד חשוב בסדרה ובאווירה ולראיה אתם יכולים להתרשם מהפתיח. תקדישו 40 שניות ותקשיבו למנגינת הפתיחה. שמעו כמה היא נוגה ומלאה בגעגועים, בערגה, בכיסופים. אני אולי משוחדת מראש, אבל האם לא ככה נשמע מישהו אבוד בחלל שמחפש נואשות בית?

לבטלסטאר גלקטיקה יש גם שפה משלה. לסיילונים הצנטוריונים הם קוראים בחיבה טוסטרים, ולדגמים המתקדמים יותר - ריפודי עור. כשהטייסים יוצאים לקרב הם מאחלים זה לזה ציד מוצלח ובל נשכח את הקללה החביבה שנאמרת בערך פעמיים בכל משפט – frak, שהרי אסור להגיד fuck בטלוויזיה. כותרת הפוסט so say we all היא משפט מעורר מוטיבציה, השראה ואחדות שאומר המפקד אדאמה ברגעים שהוא חש שהצוות זקוק לעידוד מורלי.

הסוף של הסדרה מפעים. באמת. מפעים ומרגש. הוא סוגר כל מיני קצוות פתוחים וגם משאיר כמה תהיות. שעתיים אחרי שסיימתי לצפות עדיין הסתובבתי הלומה. אחד הדברים שעדיין מעסיקים אותי הוא מה לעזאזל ההבדל בין הסיילונים לבני האדם. הם נראים אותו דבר, לשניהם זורם דם בוורידים, שניהם חושבים ומרגישים. ההבדל היחיד שמצאתי הוא שלסיילונים יש הרגל לבלות זמן רב למדי בתוך אמבטיה בזמן שבני האדם מעדיפים מקלחות. האם זה בעצם הרקע למלחמות ביניהם?

בגיליון רייטינג מספר 514 מיום 27.4 במדור מיס עולם יש הפניה לרשימה שערך הטיימס אונליין, וכוללת את 50 הסדרות האמריקאיות הטובות ביותר לדעת העורכים. במקום השני מככבת בגאון בטלסטאר גלקטיקה!

ואם כל זה לא שכנע אתכם לצפות, הנה שני הטיעונים האחרונים שלי: אחד לקוראים ואחד לקוראות.

קודם לקוראים. מספר 6 - טיעון מנצח

ועכשיו לקוראות. לי אדאמה. כל מילה נוספת מיותרת.