החיים זה לא פיקניק

כבר זמן מה מעסיקות אותי מחשבות על הבלוגים שאני קוראת, וליתר דיוק, על האופן שבו אני בוחרת להתבשר כי יש עדכון בבלוגו של פלוני. את אופציית המנויים אני לא אוהבת. מייל אחד לפוסט ועוד מייל על כל תגובה, וכבר התיבה שלי עולה על גדותיה. האופציה המועדפת עליי הייתה להוסיף בלוגים לרשימת קבועים. ככה, איך שאני נכנסת לישרא אני ישר רואה מי עדכן. אבל לאחרונה ההתמודדות הזו נהייתה מאתגרת. כלומר די מרגיזה. רוצה לומר, בלתי נסבלת.

אני חושבת שהמצב החמיר אחרי שסידרו שהאתר יזכור את הזהות שלנו ויוודא את האיי-פי. פעם הייתי באה ומתחברת והכול היה בסדר. עכשיו אני נכנסת לאתר, רואה שאני כבר מחוברת ורק צריכה ללחוץ על עיון בבלוג או עריכה. אני לוחצת על עריכה והמחשב מודיע לי שאני לא מורשית לערוך את הבלוג. אני חוזרת אחורה, לוחצת על התנתק, מתחברת, והפעם הוא מואיל לאפשר לי להגיע לעריכה. אבל לא לאורך זמן. במעבר בין מסכים צפוי ששוב אקבל הודעה על אי הרשאה או שהתכונה זמינה רק לבעלי פרו. או למשל, אני מגלה שבמקום להגיב למגיב, פתחתי תגובה חדשה. אני באה למחוק אותה ומיד מתבשרת: אינך רשאי לעריכת הבלוג. שוב ללכת לדף הראשי, להתנתק, להתחבר ללכת לתגובה. בנוסף, 12 פעמים ביום אני מגלה בכניסה שרשימת הקבועים שלי ריקה וצריכה לשחזר אותה, רק כדי שכעבור שעתיים אגלה שהיא שוב ריקה. הדבר האחרון הוא שהאתר כל הזמן שוכח את הפרטים שלי בתגובות ואני צריכה למלא אותם ולעדכן ואז באופן קבוע המשבצת ליד "שלח לי תגובות לתגובה שלי במייל" בלתי ניתנת לסימון ואני לא מקבלת הודעה למייל אם הגיבו לי. מאוד מציק.