החיים זה לא פיקניק

כמה מחשבות נוגות בעקבות פרשת דודו טופז.

מביך לראות את מבטיו המוטרפים של האיש בראיונות שנתן בימים האחרונים ובהם הכחיש את השמועות נגדו.  כעת, משהודה, שקריו נשמעים
עלובים במיוחד.

מפרשת הצ'חצ'חים טופז יצא גדול ואת ההתנצלות הפך למופע בידור שהחזיר אותו לבמה ולתודעה. הפעם אני לא מצליחה לדמיין אותו ממלא אולמות במופע החדש "זבנג וגמרנו". מקסימום דוקו ריאליטי בסגנון "עלייתו ונפילתו" בערוץ 10, כי לא נראה לי שקשת ורשת ירצו לעשות איתו עסקים.

אני מתקשה להבין איך אנשים מאבדים את בוחן המציאות ונגררים למעשים קיצוניים כל כך, אף על פי שאני מבינה שאחרי שאתה מלך הבידור
כל כך הרבה שנים כואב מאוד להיות כל כך לא רלוונטי.

מפליא אותי לראות שחברת החדשות של ערוץ 2 הפכה למהדורת גיא פינס מוקדמת ומקדישה בכל יום את רבע השעה הראשונה, שליש מהדורה, לסיקור הפרשה. זו אמנם פרשה חמורה והיא גם מביאה רייטינג. אבל רבע שעה? באופן אירוני, טופז זכה סוף סוף לחזור ללב הפריים טיים.

לכל מי שיגיד שמדובר במעידה אבקש להזכיר שלא זו בלבד שאין מדובר באירוע חד פעמי אלא בתקיפת שלושה אנשים שונים, זה התחיל עוד קודם, בתקרית המשקפיים של מאיר שניצר ב-1995. טופז העיד על עצמו בעבר שהוא משוגע. מתברר שהוא גם אדם שרואה באלימות פתרון לבעיותיו.
מה גולו היה אומר על זה?