החיים זה לא פיקניק

כבר כמעט ארבעה שבועות שאפשר למצוא אותי גם בצוויצר. אני לא מצליחה להחליט אם להיעלב מכך שלא כל ארבעים ומשהו הקוראים שלי מיהרו להירשם כדי לקרוא את הציוצים שלי או לתמוה על העשרה שכן עוקבים אחריי. רוב הסטוקרים שלי לא קוראים בכלל את הבלוג הזה ככל שידוע לי, כך שאין לי מושג איך הגיעו לעקוב אחריי.  אחד מהם חרוץ ועוקב אחרי 756 אנשים והשני אחרי 1052. הידיעה שיש, פשוטו כמשמעו, עוד אלף כמוני גורמת לי להרגיש מיוחדת... אני לא מבינה איך אפשר לעקוב אחרי אלף אנשים. זה לא מצמיד את העוקב למחשב 24 שעות ביממה?
מה שכן, מגיע לכל העוקבים צל"ש על התמדתם שכן אני צייצנית גרועה, הגיגיי משמימים ואני בקושי טורחת לעדכן. אני עצמי עדיין מנסה להבין למה הייתי צריכה את כל הסיפור. כעת, לא רק שעליי לתחזק בלוג ולדאוג לעדכן בתדירות מספקת (אך לא רבה מדי) ולכתוב מספיק מילים מעניינות (אבל לא להיסחף למניפסטים ארוכים וטרחניים מדי), גם התנדבתי לצייץ על בסיס קבוע כמאה תווים שנונים יותר או פחות (פחות)  מתוך חיי המשעממים יותר או פחות (יותר) בלי לחזור בפלטפורמה אחת על מה שכתבתי בשנייה. למה בדיוק חשבתי שזה רעיון טוב?

ולעניין אחר. שנים אני שומעת שצריך לבדוק את הכדאיות של מיחזור משכנתא. תמיד כשהיו מדברים איתי על זה הייתי מגלגלת עיניים ואומרת שאין לי כוח לשמוע שוב על איכות הסביבה, אבל אז הסבירו לי שזה פשוט אומר לקחת משכנתא בריבית יותר נמוכה ממה שיש וככה אפשר לחסוך כסף. לקח לי כמה שנים לזוז, אבל הנה החלטתי לעשות זאת. כבר חודש וחצי אני רודפת אחרי מסמכים ואישורים ולפתע הכתה בי הבנה:  כל הדברים הבירוקרטיים האלה הם בעצם משחק קווסט מפרך ומרובה שלבים.
אני כרגע בשלב 2, ועליי להשיג אישור מהטאבו. בדרך לשם יש שתי תחנות: המועצה המקומית והוועדה לתכנון. הגעתי למועצה מצוידת בכל הטפסים ואחרי שלוש דקות אמרו לי שלא נותנים את האישור במקום אלא שולחים בדואר. אחרי שבוע האישור הגיע ואז פניתי לתחנה 2. רבע שעה הליכה בשמש לתחנת מוניות השירות, חמש דקות המתנה, רבע שעה נסיעה ואני שם. אפילו הגעתי מוקדם והייתי השלישית בתור. מיד כשנכנסתי לפקידה גיליתי שנפסלתי ואני צריכה לחזור למשבצת ההתחלה. בין 800 המסמכים שצריך להביא (והבאתי) שכחתי אחד ולכן נאלצתי לחזור כלעומת שבאתי (לחכות למונית שירות, רבע שעה נסיעה ועוד רבע שעה הליכה ברגל בשמש הביתה). הגעתי הביתה, לקחתי את הנייר החסר, צילמתי את כל המסמכים ושוב עשיתי את כל הדרך לוועדה. מרגיז? מה פתאום. אני הרי צעירה. יש לי זמן וכוח לחזור ולעשות הכול מהתחלה. וחוץ מזה, אל תשכחו ששני מפרקי הירך הם שלי אורגינל, כך שאני יכולה ללכת בלי קושי. החשיפה לשמש הקיצית אולי מסרטנת, אבל לפחות תספק לי את מנת הוויטמין D שאני צריכה.  
בפעם השנייה הגעתי עם כל המסמכים, והפעם ניצחתי, עליתי שלב  ואפילו נתנו לי את האישור במקום. שלחתי את המסמכים בדואר רשום לעורך הדין המטפל ועכשיו אני מחכה לאישורים ממנו כדי לעלות לשלב 3. אני אומרת לכם, החיים הם קווסט.

קטנה לסיום: השבוע חציתי את קו 20,000 הכניסות. פז"מניקית. אה, וזה גם הפוסט ה-150 שלי.