פולישוק
פולישוק, למי שאיכשהו עדיין לא שמע, היא דרמה קומית פוליטית ישראלית שיצר שמואל הספרי. ששון גבאי הוא רובי פולישוק, ח"כ אלמוני, טיפש למדי ולא מוכשר שמתמנה לשר לקידום חברתי (המשרד שאליו קריירות הולכות כדי למות) במקום השר המכהן שהסתבך באיזו פרשייה. כמו שממורה מחליפה לא מצפים שתתקדם בחומר אלא רק תשמור על השקט בכיתה, גם השר פולישוק לא מתבקש לעשות כלום חוץ מלחמם את הכיסא, להגיע לוועדות שהוא צריך להיות בהן ולהצביע מה שמכתיבים לו. מי שממנה אותו הוא שר המשפטים וראש מפלגת מל"ל, חומי שליט, שרק רוצה לסמן וי על איוש המשרד ושיהיה לו שקט, וכמובן מקבל מלוא הטנא בלגנים ומשרד שפעם אף אחד לא שמע עליו ועכשיו לא מפסיק לייצר שערוריות ומתנהל מקרייסס לקרייסס.
הספרי שאב השראה מ"כן, אדוני השר" והצליח ליצור סדרה ישראלית לגמרי עם דיאלוגים שנשמעים טבעיים. לא רק ש"פולישוק" אינה מביכה אותי כצופה, היא אפילו מצליחה להצחיק בזכות כתיבה צינית, מושחזת ועוקצנית שמציגה את העליבות הפרלמנטרית במלוא תפארתה, ואת האנשים שמאחורי הקלעים שיכולים לקבל מדליה אולימפית בענפי הספורט ריצה אחר כבוד ובריחה מאחריות.
כל השחקנים עושים עבודה מצוינת. ששון גבאי משכנע כשר הטמבל, גיא לואל פשוט נפלא ויפָה לו הנכלוליות של היועץ קוזו, אמנון דנקנר הפתיע אותי במשחק טוב בהחלט כחומי שליט (דמות שנתפרה לפי דמותו של טומי לפיד ז"ל), חנה אזולאי הספרי טובה כהרגלה בתור הרל"שית סולי ושירי גדני נותנת הופעה טובה כיועצת התקשורת תקומה שהרבני.
הנה קומץ דיאלוגים שאהבתי במיוחד.
קוזו מסביר לשר המיועד מה זה אומר להיות שר:
היית בצבא?
כן.
יצא לך לשמור בש.ג?
כן.
החליפו אותך?
כן.
אז זה אותו דבר.
פולישוק: מה זה הקידום החברתי הזה?
קוזו: מה זה משנה לך? זה מינוי טכני בסך הכול.
קוזו: מה התפקיד שלנו בתור יועצי תקשורת של פוליטיקאים?
תקומה: לחשוף אותם בציבור, להראות לציבור מי הם באמת.
קוזו: בדיוק ההפך. להסתיר אותם מהציבור. שאף אחד לא יידע מי הם באמת.
סולי: מה שואלים בסקר?
מנהל סקרים: זה תלוי בתשובות שאת רוצה לקבל.
תקומה על השר: איזה דעות? אני עובדת איתו כבר ארבע שנים. לא ידעתי שיש לו דעות!
שורה תחתונה: מומלץ.
מי שפספס יכול להשלים פערים באתר של קשת.
מה שנחוץ לרווק
במאמץ רב הצלחתי לסיים לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה של עירית לינור. איפה להתחיל? כל הדמויות מעצבנות ולא מעוררות אהדה או עניין, הטקסטים משעממים, סתמיים וארוכים, הדיאלוגים נשמעים לא שייכים לכלום ולא טבעיים, סתם דקלום. המשחק מתאמץ. השחקנים טובים בעיקרון, אבל אני כל הזמן מרגישה שהם משחקים, ואני לא אמורה להרגיש את זה. אני אמורה לשקוע בעלילה, ולא הצלחתי לשקוע בה אפילו לרגע. חוץ מזה, הש' השורקת של דן שפירא מוציאה אותי מהדעת. בבנות בראון הייתה אנושיות, במשמורת הייתה שנינות. במה שנחוץ לרווק איני מוצאת דבר.
מה נחוץ לרווק? בטח לא הסדרה הזאת.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
