החיים זה לא פיקניק

 יש כבר 6 עמודים של פוסטים על מייקל ג'קסון בנושא החם. אני עוברת עליהם אחד אחד ומופתעת לגלות שאת רובם המכריע כתבו בני פחות מ-20, כלומר בלוגרים שבעת שמייקל ג'קסון היה בשיא הצלחתו כזמר לא היו אפילו בבחינת הזיה ארוטית של הוריהם. ככה זה כנראה עם אגדות.
מרגישים בחסרונן יותר מאשר בנוכחותן, כי התרגלנו שאנשים מסוימים פשוט שם. קיימים כחלק מהנוף.

ב-MTV משדרים ללא הפסקה את שיריו. חלק מהם אני מזהה מתוך הפסקול שליווה את מסיבות הכיתה שלי, חלק אני לא מכירה, ובכל מקרה,
רוב השירים הפופיים שלו סתמיים ונשמעים לי אותו דבר. הקול הגבוה שלו מעייף אותי ואחרי שלושה שירים תנועות הריקוד נראות לי כמו עווית.
מבין שיריו אני מעדיפה דווקא את השקטים: Heal The World, או Earth Song.

מייקל ג'קסון היה ילד שלא זכה לחוות ילדות וגדל להיות מישהו שלא מתנהג כמו מבוגר.

הוא התחיל את הקריירה כילד שחור חמוד עם אף רגיל ותלתלי אפרו, וסיים אותם כגבר לבן עם שיער חלק ומשהו שנראה כמו שני חורי נשימה.

הוא המציא תנועות ריקוד שכללו עוויתות רובוטיות, הליכה מוזרה לאחור ומעשה מגונה בפומבי.

הוא נתן משמעות חדשה למשפט "אני אוהב ילדים" וכן למילים "מרפסת", "מסכה" ו"כפפות".

הוא התחתן. הוא התגרש. הוא התאסלם. הוא קנה כל מה שראה.

הוא זכה לעושר מופלג והוכיח את הקלישאה שעושר, הצלחה ופרסום אינם ערובה לאושר.

הוא היה אגדה וחי בבית מהאגדות אבל לא זכה לקבל סוף טוב. הוא מת כמה שבועות לפני מסע ההופעות הגרנדיוזי והמסקרן שהיה אמור להיות
אם כל הקאמבקים.