החיים זה לא פיקניק

אמא שלי אמרה הרבה פעמים שתינוקות נולדים חמודים, ואז הם גדלים ונהיים מעצבנים וחצופים. אני חושדת שהיא דיברה ברבים ובאופן כללי, אבל בעצם כיוונה את דבריה ספציפית אליי. אם אני זוכרת נכון, היא גם אמרה לאחי או לאחותי כשהיו בני שלוש או ארבע שלא יגדלו, שתמיד יישארו כאלה קטנים וחמודים ולא יגדלו ויהיו מפלצות, ואז הייתה מלכסנת לעברי מבט רווי משמעות.

אני די בטוחה שכשהורה נתקל בפרצי חוצפה והתפרצויות זעם של ילדו המתבגר, המרדן, המחוצ'קן, שחדרו הוא מהפכה של בגדים זרוקים, גרביים מעלי עובש ומוזיקה בקולי קולות, הוא מתגעגע לפעמים לילד השקט, הצייתן והתמים שתלה בו עיניים מעריצות, שחדרו היה תמיד מסודר, וחי בבית עד לפני מספר שנים, עת פינה את השטח למבוגר שבדרך. רגעי משבר משפחתיים יכולים לגרום להורה הממוצע לייחל לכך שיוצא חלציו היה נשאר ילד.

לאן אני חותרת עם כל ההקדמה הארוכה הזו? לסיפור המדהים למדי שהיה השבוע בחדשות על ברוק גרינברג, בת 16 מארצות הברית, שגדילתה נעצרה בסביבות גיל שנה ומאז לא התפתחה לא גופנית ולא שכלית. היא עדיין נראית כמו תינוקת, גובהה 76 ס"מ ומשקלה 7 ק"ג. היא לא מדברת ולא הולכת. תינוקת נצחית. בובת פלא. אף רופא לא הצליח למצוא עדיין את הגורם לעיכוב החריג הזה בהתפתחות, אבל באמריקה כמו באמריקה מיד חושבים קדימה: מדענים חוקרים את הדנ"א שלה כדי לנסות לפצח בעזרתו את הסוד לנעורי נצח, וכשימצאו ימכרו לנו אותו בבקבוקים.

גם אם אני נחרדת בכל נובמבר לגלות שהזדקנתי בעוד שנה וכבר הגעתי לגיל שבעבר לא חשבתי עליו בכלל כי תכננתי את חיי עד גיל 25-27 בערך (יותר מזה לא יכולתי לדמיין), עדיין עדיף להזדקן מאשר להיות בן שנה תמידי חסר כל מודעות לקורה סביבו או צעיר לנצח. כי מה זה צעיר לנצח? מישהו מת, שכבר לא גדל יותר. תמונה על המזנון. או ערפד, כמובן. אז הכול נכון: "החיים הם מחלה עם 100 אחוזי תמותה", "אל תיקח את החיים ברצינות כי ממילא לא תצא מהם חי", "החיים הם תור לפגישה עם המוות", אבל מה האלטרנטיבה?

הצד השני והמנוגד, אגב, לתסמונת הנדירה של בת ה-16 הוא הפרוגריה: מחלה גנטית שגורמת להזדקנות מואצת פי 8 בערך מהרגיל. תוחלת החיים של הלוקים במחלה היא 10-13 שנים וילדים בני 6-7 שנראים כמו זקנים בזעיר אנפין סובלים ממחלות שמאפיינות זקנים ומתים בסופו של דבר מזקנה, כשמבחינה מנטלית הם ילדים לכל דבר.  אני לא מצליחה להחליט מה קשה יותר להורים.