החיים זה לא פיקניק

כשהייתי בכיתה ו', בערך בת 11 וחצי, נכנסתי עם חברה לכיתה לחדר האחות. אני לא זוכרת למה עשינו את זה. נדמה לי שהיה איזה סוג של תורנות, מה שחשוב זה שהיינו שם לבדנו, בחדר שמוקף בכל מיני עזרים רפואיים והחלטנו לשחק ברופא וחולה. מבין הפרוצדורות הרפואיות בחרנו לבצע זו על זו בדיקת ראייה. קודם היא עמדה על הקו, אני הצבעתי בעזרת מקל על לוח המספרים והיא קראה אותם במהירות ובביטחון. אחר כך התחלפנו. אבל אני לא הצלחתי כל כך לקרוא את המספרים. מוזר. כשהיא עשתה את זה, זה נראה כל כך פשוט...

אחרי כחצי שנה עברתי לחטיבת הביניים ויום אחד קראו לנו לחדר האחות לבדיקת ראייה. נכשלתי כישלון חרוץ בזיהוי הספרות וקיבלתי מכתב להורים והוראה לסור לרופא העיניים. "אבל זה לא אומר שאני בטוח אצטרך משקפיים, נכון?" שאלתי את אמא שלי בחשש. "בטח שכן," היא עודדה אותי
וחתמה את הדיון. לו רק הכרתי אז את חוקי הגנטיקה הייתי מבינה שעם סבא וסבתא, אמא ודודים שכולם מרכיבים משקפיים, הסיכוי שלי לא להזדקק לעזר אופטי זה קרובים לסיכוי שיירד גשם באוגוסט. לא בלתי אפשרי, אבל בהחלט לא סביר.

הפעם הראשונה שמרכיבים משקפיים היא מהממת. לא פחות. בעיקר אם אלה לא משקפיים של רבע דיאופטריה עלובה, אלא אחת וחצי כמו שלי היה. ההבדל בין מה שהייתי רגילה לראות למה שפתאום ראיתי היה כל כך גדול שימים שלמים הייתי מציצה מעל העדשות ודרכן ומשווה את הלפני ואחרי. העולם קיבל בבת אחת צבע וחדות, ופתאום שמתי לב שהעצים הם לא רק גוש ירוק אחיד, אלא שיש שם עלים, ואפשר ממש להבחין בצורתם.

בגלל שהייתי כבר בכיתה ז' אף אחד לא עשה עניין מהמשקפיים שלי, ומעולם לא קראו לי בכינויי הגנאי האהובים אבו-ארבע או משקפופרית. אולי מסיבה זו חייתי איתם כל השנים בשלום. מעולם לא התפתיתי לעשות ניתוח לייזר (אני בטוחה שדווקא אני אהיה ב-0.0001 אחוז שיתעוורו), אף פעם לא ניסיתי עדשות (בדומה לאשתו של קישון, גם אני פוחדת מהאצבע שלי) והתמלאתי פליאה למראה פרסומת לניתוחי לייזר שבה מראים את המצב הנפשי לפני ואחרי הניתוח, ובלפני מופיעים סעיפים כמו חוסר ביטחון עצמי בגלל המשקפיים וחוסר נוחות.

המשקפיים באמת לא מפריעים לי. למעשה, אני בכלל לא מרגישה בקיומם. חוץ מאשר בשני מקרים: כשיורד גשם וכשהשמש קופחת. כשיורד גשם ומרטיב לי את העדשות אני לא יכולה לראות כלום וזה מעצבן, ובשמש הישראלית הקופחת אני מרגישה בחסרונם של משקפי השמש. אלה האחרונים הם נקודה כאובה במקצת. בכל מקום סביבי מהלכים אנשים ומתהדרים במשקפי שמש קוליים, בחורות מרכיבות אותם על ראשן בנונשלנטיות כדי שיחזיקו את שערן בצורה מרושלת ואגבית באופן המדויק והחינני ביותר, ורק אני נאלצת להסתדר עם קליפון מכוער שהיה אופנתי בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

לפני כמה ימים ראיתי מודעה שבאירוקה יש מבצע על עדשות אופטיות למשקפי שמש. כתוב שם שאפשר לבחור כל מסגרת אופנתית שרוצים, והמכשור שלהם ייקח את המרשם ממשקפי הראייה ויעביר אותו למשקפי השמש. היום הלכתי בשמחה לבחור לי מסגרת וכבר דמיינתי את עצמי הולכת ברחוב, לראשונה עם משקפי שמש אמיתיים. המוכר צינן די מהר את התלהבותי. מתברר שבמספרים גדולים כשלי, אי אפשר לעשות עדשות אופטיות במסגרת קעורה. עליי להסתפק במסגרת ישרה. ונחשו מה? כל הדגמים היפים והנוחים שמחבקים את הקרקפת ועושים לה נעים הם עם מסגרת קעורה. במסגרת ישרה היו לו שני זוגות בדיוק, והם היו מכוערים להפליא, מה שלא מנע מהם לעלות 600 שקל. כבר עדיף להישאר עם הקליפון. הוא לפחות זול.

בדרך הביתה, ברכבת, נעצתי מבטים מלאי קנאה קודם כל בכל אלו שהיו להם מקומות ישיבה ואז בכל עשרות בעלי משקפי השמש.
לא רק שאני עיוורת כעטלף, גם נמנעת ממני היכולת להיראות שיקית. למה כל דבר אצלי צריך להיות סיפור?

מצא את ההבדלים:

1. מסגרת קעורה

2. מסגרת כעורה