החיים זה לא פיקניק

בפוסט הקודם כתבתי שבלוגרים הם כמו בעלי עסק: גם הם מכירים את הקבועים שלהם ואחרי שהם מביאים סחורה טרייה בדמות פוסט חדש הם מחכים לתגובותיהם. ואז חשבתי שבלוגרים הם כמו עוד הרבה דברים מהחיים, שהרי לא סתם הסלוגן של ישראבלוג הוא "החיים זה כאן". אלה כמה מהדברים שחשבתי עליהם. לכם בטח יש עוד כמה. כשקוראים הכול ברצף מתקבל הרושם שבלוגרים הם חבורה של חולי נפש אובססיביים-קומפולסיביים. דעו לכם שאת הכול כתבתי באהבה וסלחנות.

בלוגרים הם כמו  אמנים. יש להם צורך להתבטא והם מחפשים בעולם שסביבם מקורות השראה. סרט שהם רואים, ספר שהם קוראים, דייט מוצלח או כושל, ריב עם אמא, טיול עם אבא. כל חוויות החיים מעובדות ומזוקקות, רק שבמקום לצאת לעולם כציור או פסל, הן יוצאות למרחב הקיברנטי כאוסף של מילים. הרבה אמנים לא מתפרנסים מאמנותם ועושים זאת בשביל הנפש וגם רוב הבלוגרים אינם מקבלים כל תמורה כספית.

בלוגרים הם כמו בלשים. הם אלופים בהתחקות אחר מקורות הכניסה לבלוג שלהם ובודקים מי נכנס, השאיר סימן בדמות האווטר ברשימת הקוראים האחרונים ולא הגיב.

בלוגרים הם כמו ילדים בכיתה ו'. הם נחלקים לקבוצות, טבעות, קליקות. בתוך החבורה כולם חברים נורא טובים – חלקם מכירים אחד את השני גם מחוץ לבלוג –  ומגיבים אחד לשני בפרגון אין קץ. אבל להתקבל לחבורה קיימת זה די קשה. וישנה כמובן הקליקה של הכי מקובלים, מלכי הכיתה, טבלת הפעילים, שכולם מתים להתקבל אליה ולשכשך במימיה הזוהרים, אך רק מעטים יצליחו.

בלוגרים הם כמו מכורים. הם כל הזמן חושבים על הפוסט הבא. אין להם מה לכתוב, אבל יש להם דחף בלתי נשלט לפרסם, לקבל תגובות, לענות לתגובות, לבדוק כניסות, לרענן את הדף.

בלוגרים הם כמו מנהלי חשבונות. הם מנהלים כרטסת של רישום כפול: אצל מי אני קורא ומי קורא אצלי. למי אני מגיב ומי מגיב לי. הם עסוקים כל הזמן בחישובים והתחשבנויות: אני כבר שלוש פעמים הגבתי אצלו והוא לא הגיב לי. אם עוד פעם אחת אני מגיב לו והוא לא מחזיר לי תגובה אני מפסיק להגיב אצלו. שיידע מה זה! שיבין איך זה מרגיש!

בלוגרים הם כמו מעצבי חלונות ראווה. העיצוב של בלוגים רבים משקף לפחות חלקית את נפשם ואישיותם של הבעלים. הנה בת ה-12 הקיטשית עם הוורוד והנוצצים. הנה אוהבת החתולים ששמה אותם גם כטפט ברקע וגם כתמונה בראש הבלוג. הנה הבחור הגאה שצילומי גברים שריריים בדרגות עירום שונות מעטרים כל חלקה טובה בבלוגו. הנה המכורה לבאפי שכבר בכניסה מבינים שהיא חזק בקטע. הנה זו שמציירת ציורים, סורקת אותם ומעלה כרקע לבלוג כי היא יצירתית מכדי להסתפק בסטנדרט של  ישרא ומולה זה שלא אכפת לו מעיצוב והבלוג שלו לבן וסטרילי וחף מקישוטים.

בלוגרים הם כמו סטטיסטיקאים. הם כל הזמן בודקים ומשווים נתונים. כמה מנויים, כמה כניסות ביממה, כמה כניסות בחודש, איך זה בהשוואה לממוצע הרב שנתי, איך זה בהשוואה לחודש הקודם, איך זה בהשוואה לחודש המקביל אשתקד, כמה מגיבים שונים הגיבו, איזה פוסט זכה להכי הרבה תגובות. כן... אין ספק. צריך לכתוב יותר על סקס.

בלוגרים הם כמו פרסומאים. באופן אבסורדי, מדובר באנשים שנורא חשוב להם להישאר אלמונים ובה בעת נורא חשוב להם להיות מפורסמים, ידועים ומוכרים. כדי להתפרסם הם יכתבו דברים פרובוקטיביים שיעשו רעש, ישאירו חותם בתיבת השיח, יגיבו לפעילים כדי שהרבה אנשים יראו את שמם שם ואולי יסתקרנו וייכנסו אליהם. הם ייכנסו להרבה בלוגים רק כדי להיקלט ברשימת הקוראים בתקווה שמישהו יסתקרן וייכנס אליהם הביתה.  הם יגיבו "בלוג יפה מוזמנת" או איזושהי תגובה סתמית וכללית בתקווה שהמוגב יגמול להם בביקור גומלין. הם יבטיחו כל מיני הבטחות (מחזירה תגובות), יציעו מבצעי "לנקק לי ואלנקק לך", יעשו מבצעי סוף עונה ויציעו הטבות למנויים כדי לשכנע אנשים לעשות מנוי לבלוג שלהם. יש בלוגים שממש נראים כמו עלון פרסומי עם כל המבצעים האלה בפונטים בגודל 36 עם כוכביות ונוצצים.

בלוגרים הם אנשים. הם רוצים להיות אהובים. הם רוצים שיקראו את מה שיש להם להגיד.
הם רוצים שיתייחסו למה שהם אומרים. הם צמאים לתשומת לב. הם פשוט אנשים.