החיים זה לא פיקניק

"אחד מכל שלושה ילדים עובר חרם. לאחרונה עדכן משרד החינוך תקנה שתאפשר להשעות מבית הספר ילד שמארגן חרם". קצת אחרי מילים אלה בקריינות של מיקי חיימוביץ' מסתיים סרטה של ציפי ביידר "לבד מול כולם" שישודר בערוץ 10 ביום ראשון 13.9 ב-21:00.
הסרט נע בין כמה זוויות מבט על התופעה:

זווית ראשונה: פעולה בצופים
סדנה שעניינה חרם שמעבירה חברה פרטית לשבט של צופי אפעל. דרך הפעלות, שיחות ושיתוף בתחושות מחוויית החרם הילדים מעבדים את הנושא. אני עצמי מופתעת לגלות את הממדים הנרחבים של התופעה ומכך שחרם יכול להימשך אפילו שנים, ומודה לאל שלפחות החוויה הזו נחסכה ממני בילדותי. מה זה משקפיים ופלטה ליישור שיניים למשך שלוש שנים בהשוואה להשפלות יומיומיות ונידוי?

זווית שנייה: ניצולי החרם
חיימוביץ' נפגשת עם ארבעה צעירים שחוו בעבר חרם. שניים מהם בוגרים ממש: רן שחל כבר בן 27 ולדנה גולדשטיין יש ילד משלה (גילה לא הוזכר, אבל היא נראית בערך באותו גיל). שניהם זוכרים לפרטי פרטים באילו כינויי גנאי קראו להם ואיך בדיוק הציקו להם. הם זוכרים את הבדידות, הנידוי, ההשפלה. יחד עם חיימוביץ' הם חוזרים לבית הספר שבו למדו (והחרימו אותו מאז סיימו ללמוד שם) ומציגים בפניה את פינות המסתור ששימשו אותם להיטמעות ברקע, ככה שאף אחד לא יראה אותם. כשגולדשטיין רואה מישהי שלמדה בכיתה מעליה היא מתכווצת בחשש, שולחת אל חיימוביץ' עווית חיוך מבוהלת, ונראה שהיא מקווה שחולצתה הירוקה תתמזג עם הדשא שעליו היא יושבת ותספק לה הסוואה. מאז החרם שחוו השניים חלפו כ-15 שנים. אלו שהחרימו אותם כבר בטח לא זוכרים את זה בכלל. אבל שחל וגולדשטיין לא יכולים לשכוח. החוויה הזו עיצבה אותם להיות אנשים סגורים יותר, מכונסים בעצמם, חשדנים יותר.

זווית שלישית: איפה ההורה
חיימוביץ' נפגשת עם שתי אמהות שילדיהן סבלו מחרם ומבררת איתן מה ידעו על הסבל של ילדיהן, מה עשו בנידון ואיך היו נוהגות בדיעבד.
מתברר שבכל הנוגע לחרם, הילדים לא ממש מספרים וההורים לעתים טרודים מכדי לשים לב ולרוב פוטרים את העניין כ"שלב בהתבגרות".

זווית רביעית: הצד הפדגוגי
הפסיכולוגית חלי ברק-שטיין מספקת את הפן הפדגוגי של התופעה: באילו כיתות החרם נפוץ ביותר, מדוע, וגם מייעצת בקצרה מה אפשר לעשות כדי לעצור אותו. מתברר שלעתים מספיקה התערבות של המורה מיד בהתחלה כדי לשים לעניין סוף. אלא שהמורים לא תמיד שמים לב למה שקורה
מתחת לאפם ומתקשים להבחין בין סתם ילד לא מקובל לכזה שסובל מהתאכזרות ממשית.

הזווית שלי
הסרט היה מעניין ועסק בנושא חשוב, אם כי היו רגעים שהוא נראה לי איטי מדי והשיחות עם חיימוביץ' קצת נמרחו. לטעמי היה יותר מדי "עוד מאותו דבר": עוד ועוד סיפורים אישיים, דוגמאות ומקרים פרטיים של מעשי חרם. מה שעניין אותי במיוחד הוא הצד שהציגה הפסיכולוגית, ודווקא זה ניתן במשורה. הייתי שמחה לקבל דיון מעמיק יותר במקור ובסיבות לתופעת החרם והצעות להתמודדות. בנוסף, היה מעניין לשמוע ממורות, למשל,
סיפורים על חרם שהצליחו לעצור לאחר שהתערבו, ואפילו לראיין אנשים שבילדותם יזמו חרם כדי לשמוע את הזווית שלהם ואיך הם רואים זאת בפרספקטיבה של שנים.

 לו אני ציפי ביידר, הייתי עורכת גרסה של 10 דקות מהסרט ושולחת למשרד החינוך. זו יכולה להיות יופי של פתיחה לדיון בנושא בשיעור חברה
ועשוי לשמש כטיפול מונע.