לפני שנה כתבתי על חוויות מבית הכנסת בחו"ל. מי שחדש כאן ולא קרא, מומלץ ללכת בעקבות הקישור ולהתעדכן. זה פוסט קצר וחמוד שמתקשר לפוסט ההזוי-משהו הזה. למי שאין כוח לקרוא דברים ישנים אסביר בקצרה שהוריי חיים בחו"ל כבר שנים לא מעטות ובאים לבקר בארץ בתורות. אמי ביקרה בפסח, ואבי מבקר כעת, בחגי תשרי, מה שאומר שאמא שלי נשארה לבדה בחגים, וזה מה שכתבה לנו בשינויים קלים שלי:
אחר הצהריים ביום השני של ראש השנה נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וראיתי שני אנשים לבושי שחורים: הרב שמואל ועוזרו החב"דניק מישראל, שניהם חבושי מגבעות, ושמואל מצויד בספר תפילה ובשופר. מי שלא בא אל הרב, יבוא הרב אליו. שניים אלה עלו ובאו לקיים מצווה ולהשמיענו תקיעת שופר כהלכתה. וכך ישבתי לי בסלון, מאזינה לכל סדרת ה"שברים", "תרועה", "תקיעה" עד הסוף: "תקיעה גדולה". הרב נותר ללא נשימה, שהרי הסתובב ברגל והעניק שירות תקיעה בשופר כבר בכמה וכמה בתים. חשבתי לעצמי מה חושבים השכנים (פולנייה או לא פולנייה? ל.מ), ורק ייחלתי שהמעמד הסוריאליסטי הזה ייגמר כבר.
בתקופה הזו בשנה אני תמיד נזכרת בפיוט "ונתנה תוקף" שיאיר רוזנבלום הפליא להלחין. קצת ארוך, אבל מזכיר לי בכל פעם את הכישרון האדיר של האיש הזה.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
