החיים זה לא פיקניק

והרי סיפור דמיוני קצר לשם המחשה של רעיון: באמצע הקיץ הציעו לי עבודה מהצד: לנהוג מקריית שמונה לאילת במשאית כבדה ולהעביר בה ציוד.
לא שמחתי לעשות את זה כי זו עבודה קשה, אבל עשיתי. צריך להתפרנס, אתם יודעים. לא נהניתי. היה לי חם, הזעתי, עמדתי בפקקים, אפילו היה לי פנצ'ר בדרך ותיקנתי אותו במו ידיי. לא פעם ולא פעמיים התחרטתי שהסכמתי לצאת להרפתקה הזו, אבל המשכתי ולא ויתרתי. אחרי שהגעתי לאילת היה צריך לתדלק את המשאית ולרחוץ אותה. הממונים אמרו שאני בטח עייפה מדי בשביל זה, ולקחו מישהו שיעשה זאת במקומי.

באירוע של החברה הודו לכל מי שהשתתף בפרויקט, ובין השאר הודו לי ולעוד בחור, על כך שנהגנו שנינו מקריית שמונה לאילת. אחרי תום האירוע ניגשתי לאחראית ושאלתי מי הבחור שהוזכר איתי. "הנה, הנמוך ההוא עם השפם, שעומד ליד פינת הקפה," היא הצביעה על בחור נמוך עם שפם שעמד ליד פינת הקפה. "אבל..." גמגמתי. "מי זה? אני לא מכירה אותו, והוא בהחלט לא נהג איתי לאילת. גם לא חלק מהדרך. אני לבדי ובעצמי נהגתי לאורך כל הדרך." היא הביטה בי בחוסר עניין. "כן," פיהקה, "אבל אחרי שהגעת לאילת הוא תדלק את המשאית ושטף אותה. מה, לא מגיע לו על זה תודה?" היא הביטה בי בתוכחה. גירדתי בראשי. "כן, מגיע." אמרתי לאט. "מגיע לו שיודו לו על כך שהוא תדלק את המשאית ורחץ אותה. לא על זה שהוא נהג בה. כי הוא לא נהג בה. אפילו לא קילומטר אחד." הלכתי משם עצבנית. "עזבי," אומרים לי כולם. "זו באמת חוצפה, אבל העניין סגור.
אין מה לעשות. לא שווה להתרגז בגלל זה. חבל על הבריאות."

סיפור דמיוני זה אמור להמחיש לכם את מה שקרה לי עם הפרויקט שעשיתי בקיץ. לא זכור לי עוד אירוע שולי כל כך שנזכר בכל כך הרבה פוסטים
כמו הפרויקט המקולל של הקיץ. כמה פעמים כבר הלנתי עליו, כמה פעמים התחרטתי שלקחתי אותו על עצמי, כמה שמחתי לסיים אותו, כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאני עם האישה הזאת שהאכילה אותי מרורים כל התקופה לא עובדת שוב לעולם. זה פשוט לא שווה את זה. היה אפשר לצפות שאשכח מהכול ברגע שקיבלתי את התשלום וסיימתי עם הפרויקט. איכשהו, הדבר הארור מצליח לעצבן אותי גם אחרי שהכול נגמר, שכן השבוע
ראיתי את מה שעבדנו עליו ונחרדתי לגלות באגף ה"תודות" שליד שמי מופיע עוד שם, של מישהו שתרומתו לעניין הייתה שולית בערך כמו שהדגמתי בסיפור שלמעלה. אני עבדתי והתאמצתי ואיכשהו הוא נעשה שותף שווה לי בקרדיט. ממש כמו בסיפור על הזבוב שעמד על גב השור הדוהר ואמר, תראה כמה אבק אנחנו עושים.