כל המדינה במתח לקראת קבלת הקלטת של גלעד שליט, מאות הרוגים בגלל צונאמי אימתני, המשטרה נאבקת בברוני הפשע, ואני? אותי שום דבר מזה לא מעניין. השאלה היחידה שמעסיקה אותי בימים אלה היא: האם אספיק לחזור הביתה מהעבודה ולקצור את החצילים לפני שינבלו? כן, ידידיי. גם אני נפלתי קורבן לפארמוויל, משחק הפייסבוק המטופש שהמיומנות היחידה שהוא דורש ממשתתפיו היא לחיצה על כפתור העכבר.
בכול אשמה פ' (אות בדויה) שעובדת איתי. היא ניגשה אליי יום אחד והתחננה שאאשר אותה כשכנה. אמרתי לה שאני בקושי נכנסת לפייסבוק שלי וכשאני כבר נכנסת, זה לרוב כדי לסרב להזמנות ששלחו לי לאירועים, לדחות מציעי חברות אנונימיים ולמחוק בקשות לאישור אפליקציות. אבל אינני חסרת לב ולמרות הכול נגעו תחינותיה ללבי. התעלמתי ממבט הג'אנקי שהיא נעצה בי ואת הרעידות הקלות בידיה פירשתי כתשוקה נלהבת ותו לא, ושילבתי את האפליקציה. אחר כך בדקתי קצת את השטח, רק כדי לראות לרגע במה העניין, וזהו. גורלי נחתם. ממכר יותר מהרואין, סוחף יותר מגל גדול וגל גדות - פארמוויל לכד אותי ברשתו המפוקסלת וכעת גם אני בעסקי החקלאות הווירטואלית, משדלת זרים להיות שכנים שלי וממהרת הביתה כדי להספיק לחלוב את הארנבים, ללטף את הארטישוק (למה ארבעה ימים עד שהוא גדל דמיט?) ולקצור כבשה.
קשה לי להסביר את סוד הקסם של המשחק הזה, אבל אין ספק שיוצריו הצליחו לתרגם את המאוויים הכמוסים שלנו לשפה גרפית מושכת. את השאיפה לקולוניאליזם וכיבוש שטחים תרגמו להגדלת גודל החווה; את התמכרותנו למוצרי צריכה הם מזינים בלי הרף עם עשרות פריטים חסרי כל שימוש בצבעים בוהקים; את אהבתנו לקידום ולהצלחה המירו לטיפוס בשלבי הסולם החקלאי; ובסופו של דבר אנחנו כל כך מכורים להתקדמות הקפיטליסטית הזו שמאפשרת לנו לזרוע סוגים שונים של יבולים חקלאיים ולתת לחברינו מתנות "שוות" יותר (הן כאלה רק כי לוקח הרבה זמן להיות מסוגלים לתת אותן) שאנחנו לא שמים לב שבכלל לא משנה אם זורעים חצילים פושטיים או חיטה אדומה יוקרתית. זה רק מספר בינארי שונה בשורת התכנות. פעולת הלחיצה המשעממת על העכבר נשארת זהה.
שמי נו-אנג'ל ואני שטחית כאזוב ומכורה. אוהבת אתכם.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
