החיים זה לא פיקניק

קניית מזון שבועית אינה דבר ספונטני אצלי. בהיעדר רכב עליי לכלכל את צעדיי ולתכנן. האם ללכת לסופר הקרוב אך היקר עם עגלת שוק או שמא ללכת לסופר הזול אך המרוחק? אם הפור נופל על הסופר הרחוק אני מתכננת את הקנייה כך שתיעשה אחרי העבודה, כי הסופר הזה צמוד לרכבת. אני חוזרת מהעבודה, עורכת קניות, ואת כל הכבודה מביאה הביתה באוטובוס שיוצא מהרכבת. הקדמה זו נועדה להסביר למה אני לא לוקחת עגלה.
בגלל שאני נוסעת באוטובוס אני מוגבלת למה שידיי מסוגלות לשאת. כלומר 3-4 שקיות. כדי לוודא שלא אקנה יותר מדי אני לא משתמשת בעגלה אלא בשקיות. לוקחת בכניסה שקיות, וכשארבע מתמלאות זה הזמן לעצור.

היום הייתי באותו סופר מרוחק. לקחתי מספר במחלקת בשר והמשכתי בקניות, כל הזמן הגנבתי מבט לעבר לוח המספרים כדי שתורי לא יעבור. כשהיו לפניי רק שני אנשים סיימתי למלא את השקיות, הנחתי אותן ליד אחת הקופות כדי לא להיסחב עם כל המשקל הזה למחלקת הבשר, וחיכיתי לתורי. עובדי מחלקת הבשר התגלו כאיטיים להחריד. אמנם היו ארבעה מהם, אבל עד שחלפו שני המספרים שלפניי והגיע תורי, נאלצתי לחכות כרבע שעה. העובדים התנהלו באיטיות מרגיזה ואפילו דיברו בנחת בסלולרי שלהם!

לבסוף צלחתי גם את המכשול הזה, עזבתי את מחלקת הבשר כשהציד בידי וחזרתי אל שקיותיי. הבעיה היחידה הייתה שנדמה היה שלא זכרתי  היכן השארתי אותן. עשיתי עוד סיבוב ועוד סיבוב. אולי אני לא רואה? אולי אני טועה במעבר? לבסוף הרמתי ידיים ושאלתי את אחד העובדים  אם ראה שלוש שקיות. כן, אורו עיניו. הן היו פה הרבה זמן, אז חשבנו שהן נטושות. החזרנו את כל המוצרים למדפים.

חשבתי שאני מתעלפת. לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לחזור על כל הקנייה מבראשית. עם זאת, דאגתי לספר לפני כן לאותו עובד מה דעתי  על עובדי מחלקת הבשר. המילה לאט חזרה הרבה בדבריי, בהטיות שונות.
כזה דבר עוד לא קרה לי...