החיים זה לא פיקניק

פוסט זה הוא הראשון משלושה שסוגרים את פרויקט "הסדרות שלי", פרויקט שהתחלתי בו לפני שנה וחצי ואז הלכתי לאיבוד דרך מרפסת.

כשיש בסדרת טלוויזיה רוצח סדרתי פסיכופת שהורג אנשים ואז חותך אותם לחתיכות ומשליך אותן לים הוא על פי רוב נמצא בצד של הרעים שצריך לתפוס, ומעורר בנו סלידה ואף חרדה עמומה. עכשיו תדמיינו סדרה שבה אותו רוצח הוא הגיבור, הדמות הראשית,  ולמרות חסרונותיו הבולטים למרחוק אתם לא יכולים שלא לאהוב אותו. הכירו את דקסטר מורגן, חוקר נתזי דם במשטרת מיאמי ביום וסוגר חשבונות קר דם בלילה.

את דקסטר מגלם מייקל סי הול המעלף, שהיה דיוויד, ההומו הנוירוטי ב"עמוק באדמה".  בדקסטר לא נשאר כלום מדיוויד ותוך עשר דקות תשכחו את הסדרה ההיא. כמקובל, יש עלילה לכל פרק, עלילה עונתית מתמשכת (שבאייקון למדתי שקוראים לזה ארק), ובכל פרק מתגלים פרטים נוספים על עברו של דקסטר וילדותו, כדי להסביר לנו איך הוא הגיע להיות מי שהוא. פרקי העונה הראשונה מתבססים על הספר הראשון בסדרה "דקסטר חולם חלומות אפלים" מאת ג'ף לינדזי. בשאר העונות העלילה מתפתחת עצמאית ואינה נשענת עוד על ספריו.

אמנם מדובר בסדרת מתח עתירת דם, איברים קטועים ורציחות, אבל יש בה גם הומור. ההומור מצוי בדרך כלל בקטעי הקריינות בקולו של הול. על פי רוב אני לא אוהבת קטעי וויס אובר כאלה, אבל בניגוד לקריינות המטרחנת והמיותרת של מרדית באנטומיה של גריי, כאן קולו של מייקל סי הול מוסר לנו  את מה שדקסטר חושב על המצב. לעתים הוא יגיד כדמות על המסך דבר אחד ויקריין דבר מנוגד, והפער הזה יוצר רגעים מצוינים בתוך כל הדם והסחי.

ב-27 בספטמבר עלתה בארה"ב העונה הרביעית (בארץ אני משערת שיס שידרו שלוש עונות). אחרי העונה הראשונה המופתית, העונה השנייה שהייתה אפילו טובה ממנה, היה צפוי שהעונה השלישית תהיה מעט פחות טובה. זה בדיוק הזמן לגלות אם בעונה הרביעית העלילה תשוב ותנסוק
או שחלילה תלך ותתקשקש. בכל מקרה, זה ייגמר בדם.