בתחילת העידן הסלולרי אנשים דיברו הרבה פחות מהיום בטלפון הנייד שלהם. בטלפון נייד החזיקו בעיקר בעלי תפקידים בכירים, בעלי עסק ואנשים שהרבו בנסיעות; השיחה בטלפון הנייד נתפסה יקרה מאוד ואולי באמת הייתה יקרה יותר מהיום; איכות השיחה הייתה נמוכה ואופיינה בניתוקים מרובים ובשיח חירשים; והגישה הכללית הייתה שעסק רציני מפרסם מספר טלפון קווי ולא נייד. כל זה כמובן השתנה, והיום אנשים מדברים כל יום כל היום בנייד שלהם, טלפון סלולרי הוא אביזר שיש לכולם, גם לילדים שעדיין אסור להם לחצות לבד את הכביש, ונדמה שאין דבר טבעי מזה. ברוח הנושא החם על תנועות הנוער: פעם הסיסמה של הצופים הייתה "היה נכון". היום הם בטח שינו את זה ל"היה זמין".
ההיבט שהכי מעניין אותי הוא תפיסת הפרטיות. פעם התקשרנו לאנשים הביתה. אם היו בבית הם ענו ואם לא ענו היינו מתקשרים מאוחר יותר או משאירים הודעה. שיחה לטלפון נייד נתפסה בעייתית כי לא היה אפשר לדעת מה עושה האדם שהתקשרו אליו. אולי הוא בפגישה ואנחנו מפריעים לו? אולי הוא נוהג ולא יכול לדבר? אולי הוא בקניות בדיוק? פדיחה לדבר ליד אגף הגבינות בסופר או סתם כך ברחוב [1]. כשמתקשרים לבית יודעים איפה האדם נמצא, ואם הוא עונה לטלפון סימן שהוא יכול לדבר.
היום נראה שהמגמה התהפכה. פתאום להתקשר לאנשים הביתה נתפס כחדירה [2] לפרטיותם. בטלפון נייד יש מזהה שיחה וההנחה היא שאם אני מתקשרת למישהו ולא נוח לו לדבר הוא לא יענה, ויחזור אליי אחר כך. נראה שהבית נתפס כאיזו ממלכה שלא כולם מורשים לעבור בשעריה, בעוד שהנייד צמוד לבעליו ומשמש כמעין שלוחת תקשורת שלו. אם אצטרך, למשל, להודיע משהו לבוס שלי, לא יעלה בדעתי לחפש אותו בספר הטלפונים ולהתקשר אליו הביתה. ברור שאתקשר אליו לנייד.
יצא לי לחשוב על הנושא הזה בעקבות ליל שלישי. עובדת חדשה התקבלה אצלנו ואני צריכה לחפוף אותה. קבענו ליום שני וליום שלישי. ביום ראשון בערב היא התקשרה ואמרה שבגלל נסיבות אישיות לא תוכל להגיע ביום שני, ותודיע לי לגבי שלישי. אולי בשלישי היא כן תצליח להגיע. ביום שני בעשר בערב נזכרתי בה וחשבתי לעצמי שהיא כבר לא תבוא מחר, אחרת הייתה מודיעה. ברבע לאחת בלילה התעוררתי מצליל התרעה של הודעת SMS. היא התנצלה על השעה והודיעה שלא תגיע. מה שהיא לא ידעה כששלחה את ההודעה זה שאני אדם עם שינה קלה נורא, ואחרי שאני מתעוררת לוקח לי בין שעתיים לשעתיים וחצי להירדם שוב. בלי להאריך בפרטים אספר רק שבשעה שלוש בלילה עדיין הייתי ערנית כקיכלי [3] ואיחלתי לבחורה הזו דברים כואבים. היא הרסה לי את הלילה. מאז לא שמעתי ממנה, אגב, ואני תוהה אם להזכיר את העניין אם וכאשר תגיע בסופו של דבר לחפיפה.
עם או בלי קשר: למחרת הייתי לא רק עייפה נורא, גם נתפס לי הצוואר והוא עדיין תפוס לי. מישהו יודע אם זה עובר לבד או שצריך לעשות משהו? בינתיים אני מחממת את האזור בכרית קטנה עם זרעים ששמים במיקרוגל והתחושה נעימה בהחלט. הצוואר עדיין דואב, אבל נהנה מהחום.
______________________________________________________________________________________________
[1] ידיד שלי סיפר לי בשעתו שהתקשרו אליו כשהיה בחוץ והוא נאלץ לנהל שיחה בעודו הולך ברחוב. את לא יודעת איך התביישתי, אמר לי, ללכת ככה עם הטלפון בחוץ ולדבר.
[2] תוהה כמה מגגלים יגיעו לפוסט הזה אחרי שיחפשו את המילה "חדירה".
[3] ציפור שיר בינונית הנפוצה בארץ. צבעיו של הקיכלי כהים על פי רוב, ושירתו רמה ויפה. הוא ניזון בעיקר מתולעים ומחלזונות.
[4] תודה לחבצלת על הרעיון להערות שוליים במקום סוגריים.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
