החיים זה לא פיקניק

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, ביום שלישי בצהריים התחילה לי אי נוחות באזור העורף שבהדרגה התפתחה לכדי צוואר תפוס. מעניין מציק במקצת המצב החמיר לחוסר אפשרות להביט לצדדים, וכעת בכל מצב שהוא העורף כואב לי וכל תנועה קלה של הראש שולחת בגופי זרם כאב מצליף.
בלילה הראשון ישנתי כרגיל, בלילה השני והשלישי הרגשתי מוגבלות ויכולתי לישון רק על הצד ורק על כרית תומכת, אבל הלילה הזה היה כולו מרור.

11:30 – כיבוי אורות. אני נרדמת על צד שמאל, מחבקת כרית.

00:40 – מתעוררת בצוואר כואב ונוקשה. כולי תפוסה. הולכת למטבח לחמם במיקרוגל את כרית החימום. מורחת וולטרן, חוזרת למיטה. מנסה לשכב על הבטן – כואב. על הגב – כואב. על צד ימין – לא מצליחה להתהפך. בלית ברירה חוזרת לצד שמאל שכבר קצת כואב מהשכיבה הממושכת עליו.

01:10 – עדיין לא נרדמת. מנסה שוב להתהפך ולישון על צד ימין. כאב משתק מבהיר לי שזה רעיון גרוע. מדדה למטבח לחמם את הכרית שהתקררה בינתיים. מרגישה ערנית ובודקת מה יש בטלוויזיה. שיט! שוב שכחתי לראות מאפר לעפר. שידור חוזר התחיל ב-01:00. תודה להוט על שירות הסטארט אובר. אני מדליקה טלוויזיה ומתחילה לצפות בפרק מראשיתו כשמתחת לראשי כרית חימום נעימה. הפרק נגמר וכשאני חוזרת לערוץ 3 בשידור חי אני מספיקה לתפוס את תוכנית האירוח בהנחיית קים קטרל (סמנתה מסקס והעיר הגדולה). היא מזמינה מודח כלשהו מבית האח הגדול. הוא לובש מעיל שמודבקים עליו שטרות כסף ולפי סימן ממנה רץ אל הקהל. הקהל המשולהב תולש ממנו באקסטזה את השטרות המודבקים ועד מהרה הוא נשאר חלק כתרנגולת מרוטה. פרייסלס.  איך בארץ עוד לא אימצו את מפגן הטעם הטוב הזה?

02:15 – מחממת את הכרית במיקרו וחוזרת למיטה.

02:40 – עייפה נורא אבל לא מצליחה להירדם. הכול כואב ותפוס. הולכת לנסות לישון על כורסת הטלוויזיה בסלון. במצב שכיבה 1 הכאב נסבל יותר, אבל אני לא מצליחה להירדם ככה, בחצי ישיבה. אני מנסה להשכיב את הכיסא לגמרי. זרם כאב מהמם רומז לי שכדאי לוותר. מחממת את הכרית והולכת לראות מה נשמע בחווה שלי ואילו ציוצים חדשים נוספו.

03:23 – מחממת את הכרית וחוזרת למיטה. נרדמת בהסבה לשמאל.

04:08 – מתעוררת דואבת ותפוסה. הכרית הקטנה התקררה. קמה לחמם אותה ולשתות מים. חוזרת למיטה נחושה בדעתי להצליח לשכב על צד ימין הפעם. לאט לאט, מסתובבת עוד קצת ועוד קצת. בלי תנועות חדות ומהירות. מושכת את הכרית מתחתיי. שמה את הכרית הקטנה החמה על העורף. מרגישה את הכאב פועם. נמאס לי מהכאב הבלתי פוסק הזה. אני מתחילה להבין אנשים כמו ד"ר האוס שמכורים למשככי כאבים. מי יכול לחיות עם כאלה כאבים כל יום כל היום? אולי אקח כדור רגיל נגד כאבים? הוא יעזור? אבל אסור לקחת אותו על קיבה ריקה. לא כדאי. אני חושבת שאם מישהו היה בא ומציע לי כל דבר שהוא – ויקודין, קוקאין, קודאין – ומבטיח שהכאב יעזוב אותי ל-8 שעות ואוכל לישון הייתי לוקחת בלי לחשוב. לתוצאות יש זמן לדאוג אחר כך. במקרה הכי גרוע אתמכר למשככי כאבים, יעשו לי התערבות וישלחו אותי לגמילה. אנצל את החוויה לכתיבת פוסט. אולי הוא אפילו יגיע למומלצים. למיטב ידיעתי אף אחד עוד לא  כתב פוסט על חוויות מחוות גמילה.  תהייה: גם בחוות גמילה צריך לחלוב כבשים ולקצור עצים?

04:34 – מסתכלת בשעון. חוזרת לנסות להירדם על צד שמאל.

05:12 – נרדמתי בשעה טובה ועכשיו התעוררתי בגלל אופנוען חסר התחשבות שעשה בכוונה רעשים חזקים במנוע שלו. מקללת אותו ומקדישה
חמש דקות לנסות להתהפך על צד ימין.

06:57 – פקחתי עיניים והנה בוקר. הצלחתי לישון כמעט שעתיים שלמות רצופות. מרגישה עייפה והולכת לחמם את הכרית הקטנה. היא קרה לגמרי והעורף שלי נוקשה ודווה. מסתכלת על עצמי במראה. חייבת למצוא דרך לחפוף. אני נראית זוועה.