החיים זה לא פיקניק

אני לא אוהבת מכתבים רשומים. מאז שלפני כמה שנים מכתב רשום שנשלח אליי כלל בתוכו דרישה להצהרת הון אני מסתכלת על הפתק הוורוד מהדואר בחשדנות מהולה באיבה. סיבה נוספת להיעדר החיבה שלי כלפי מכתבים רשומים היא שהם תובעים ממני לסור לסניף הדואר שקרוב לביתי ומאויש בשתיים או שלוש פקידות חמוצות מבע ואנטיפטיות שנראה כי הנאתן היחידה מעבודתן היא לעבוד לאט, ללכת באמצע לחדרון האחורי לשהות קצרה של כשעתיים וכשהנה הנה מגיע תורי להניף שלט "לא פעיל" וכך לגזור עליי המתנה של עוד 10 דקות. תוסיפו לזה את שעות הפתיחה של הסניף שמתנגשות עם שעות העבודה שלי ומחייבות אותי להמתין עם הרשומון עד סוף השבוע, ותתחילו להבין למה אני רוטנת עם בואו של מכתב רשום.

השבוע שוב חיכתה לי הודעה ורודה ומבאסת. חיכיתי עד סוף השבוע, הלכתי לדואר וגיליתי שלא מדובר במכתב אהבה מרשויות המס אלא  בדיסק שנשלח אליי מערוץ 10 ובו תוכנית שנקראת "מקום לדאגה" שחוזרת הלילה ב-23:05 בעונה שנייה. ברגע הראשון חשבתי שמדובר בתוכנית "המקום" שלא ראיתי וקצת התחלתי לדאוג, אבל אז קראתי בדף המצורף שזו תוכנית מערכונים. מעולה. לא צריך היכרות מוקדמת עם הדמויות ועם עוללות העלילה. עברתי על רשימת השחקנים המשתתפים וגיליתי שאני מכירה רק שניים מהשישה: את אילנית בן יעקב שהופיעה ב"חשופים" ואת דביר בנדק שקצת קשה להתחמק ממנו בתקופה האחרונה.

ובכן, הכנסתי את הדיסק. הקטע הראשון היה משהו רעשני עם להקת רוק. דביר בנדק הופיע עם פאת מוהוק שחורה. הקטע השני הציג ילדה שמנגנת בחלילית קטע ידוע למדי (נדמה לי של מוצרט). השלישי לקח אותנו לפריז של שנת 1794. דביר בנדק התהדר בפאת אצילים, ואת הסוף ראיתי מקילומטרים [1]. המערכון הרביעי הציג פנטומימה ותנועות שפתיים. החמישי לקח אותנו אל ישיבת ממשלה. דביר בנדק היה ביבי, עם פאה תואמת. המערכון היה מטופש בעיניי. משהו שילדים בכיתה ו' היו כותבים. השישי הציג את קיצור תולדות התנ"ך. המערכון השביעי עסק ברישום שמות משוררים. דביר בנדק הופיע בתפקיד ביאליק עם פאה תואמת. זה היה, סוף סוף, קטע חמוד. המערכון השמיני הציג נגן פסנתר שמבקש מהבר משקאות וכל מה שהוא רוצה נגמר. המערכון היה כל כך ארוך וכל כך מייגע שנשברתי והרצתי אותו עד סופו. הקטע התשיעי והאחרון מציג פתרון לבעיית הקסאמים:
תקרת ההפרדה. רעיון נהדר באמת (למערכון. לא כפתרון לבעיה).

אז מה היה לנו? דביר בנדק בחמש פאות שונות. תשעה מערכונים בעשרים דקות שרובם הרגישו ארוכים מדי ונמתחים. אף אחד מהם לא היה מצחיק. ברובם גם לא מצאתי מסר, פואנטה, סאטירה, ביקורת או נשיכה. מצד שני, יש מצב שאני פשוט לא מבינה מהחיים שלי. הדף המצורף לדיסק כולל תשבחות נלהבות במיוחד לעונה הראשונה, כולל "כתיבה מבריקה" (פנאי פלוס), "גאונות" (ירון טן ברינק), "פלא טרי" (רחלי רוטנר מרייטינג)
וכן השתפכות של חברי החמישייה הקאמרית. גם למערכונים של החמישייה לא התחברתי בשעתו וגם לא לקצרים, כפיות, לא לפני הילדים וכל תוכנית מערכונים אחרת. גם מערכונים ברדיו אני לא אוהבת. ייתכן שפשוט לא קורצתי מחומר של מערכונים. ייתכן שהעונה השנייה פחות טובה מהראשונה. ייתכן גם שפשוט נפלתי על פרק לא מוצלח. לא יודעת. בכל מקרה, זה לא עשה לי חשק לצפות בשאר שני הפרקים בדיסק  וגם זה אומר משהו.