רואים את הבלון האדום שליד השם שלי? אם לא, הגעתם אחרי 9 בנובמבר. אז הנה, צילמתי אותו במיוחד בשבילכם, מאחרים יקרים. כן, היום היה לי יום הולדת. אני לא יכולה לספר לכם בת כמה אני, אבל אני יכולה לומר שהשנה המספר הזה גדול ב-1 ממה שהיה בשנה שעברה, ובעיקרון זו הבעיה שלי עם ימי הולדת. עד שאני מתרגלת לגיל שלי כבר עוברת שנה והמספר גדל.
ילדים אוהבים מאוד ימי הולדת. אני מניחה שזה קשור לתשומת הלב שעוטפת אותם ולמתנות שהם מקבלים. שמחתם לא מפליאה אותי. כן מפליא אותי להיתקל באנשים מבוגרים שחוגגים את האירוע ברוב פאר, כולל לקיחת יום חופש מהעבודה וקיום אירוע רב משתתפים. אני עצמי אף פעם לא ראיתי ביום הזה סיבה למסיבה מפני שהוא לא מציין שום הישג שהשגתי. אם כבר, אמי צריכה לחגוג את היום הזה שבו הפכה לאם ונפטרה מהמטען העודף והבועט. אבל מה כבר עשיתי אני? הגחתי בעל כורחי ממנהרת הכותל לאוויר העולם? יצאתי מחושך הרחם לאור הניאון? את זה צריך לחגוג עד היום?
דווקא ביום ההולדת שלי עוטפת אותי תוגה קלה ואת ראשי ממלאים הרהורים מורבידיים. דווקא ציון האירוע שבו הצטרפתי למין האנושי מעורר בי מחשבות נוגות על היום שבו אעזוב אותו. כל יום הולדת הוא בעיניי עוד שלב בדרך אל הסוף. אני תוהה אם עדיין אזכה להכפיל את גילי. אני תוהה איך איראה כאישה זקנה. אני תוהה איך ארגיש להיות כל כך מבוגרת. אני תוהה אם אזכור איך חשבתי בגיל 30 פלוס שאני כבר נורא מבוגרת ואם אצחק אז לסכלותי.
כשהייתי צעירה הזמן לא זז. כולם סביבי אמרו לי שהחיים קצרים ואיך הזמן טס, אבל אני לא הרגשתי ככה. כשישבתי בכיתה והשתעממתי, 45 הדקות של השיעור נדמו לי כמו נצח. כשהייתי בכיתה ט' וחשבתי שיש לי עוד שלוש שנים עד שאסיים ללמוד זה נראה לי אינסופי. כשהתגייסתי השנתיים נראו לי משהו שלעולם לא ייגמר. כשרצתי בטירונות עם עוזי מקולל שאפילו לא ירה והתנשפתי מרוב מאמץ חשבתי שזהו, הגעתי לגיהינום ומעכשיו ככה זה יהיה כל הזמן. דקלמתי עם כולם ש"עוד לא נולד האיש שיעצור את הזמן", אבל לא באמת האמנתי בזה. היום אני מתחילה לראות כמה זה נכון. היום הימים טסים לי, השבועות רצים, החודשים חולפים בזה אחר זה והנה עוד שנה עברה ועוד שנה עברה. רק אתמול חגגנו את שנת 2000 וחששנו מפני באג המילניום וכבר נגמר עשור שלם.
אמרתי לכם שאני נהיית מורבידית ומהורהרת ביום ההולדת שלי, לא?
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
