החיים זה לא פיקניק

המקום: מונטגומרי, אלבמה. התאריך: 1 בדצמבר 1955. האירוע:  אישה בת 42 ושמה רוזה לואיז מקאולי פארקס נסעה באוטובוס. החוק באותם ימים קבע כי בחלק הקדמי של האוטובוס יישבו לבנים, ובחלק האחורי יישבו השחורים. רוזה הייתה שחורה ולכן ישבה בחלק האחורי. האוטובוס, כדרכם של אוטובוסים, התמלא, ועד מהרה לא נותרו מקומות ישיבה. כשעלה באחת התחנות אדם לבן הורה נהג האוטובוס לפארקס לקום ולפנות את מקומה כדי שהלבן יוכל לשבת. פארקס סירבה. בשל סירוב זה היא נעצרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי. בעקבות כך הוביל מרטין לותר קינג חרם של האזרחים השחורים במונטגומרי על חברת האוטובוסים. במקום לנסוע באוטובוס הלכו השחורים ברגל או נסעו במערך הסעות של מתנדבים בעלי רכב. בסופו של דבר הביאו החרם והמחאות הציבוריות לביטול ההפרדה הגזעית בנובמבר 1956. בית המשפט העליון קבע שההפרדה הגזעית מנוגדת לחוקת ארה"ב. פארקס עצמה זכתה ברבות השנים באותות כבוד ומדליות על פעילותה למען זכויות האזרח ומתה בשיבה טובה ב-2005 בגיל 92.

ואצלנו?

המקום: אשדוד, ישראל. התאריך: 1 בינואר 2010. האירוע: נער בן 18 ביקש מאלנה בוגדנוב בת ה-60 לעבור לשבת בחלק האחורי של האוטובוס.
היא סירבה, התפתח ויכוח ובמהלכו ריססה האישה את הנער בגז מדמיע. היא נעצרה, נחקרה, נפתח לה תיק על תקיפה, ואז שוחררה בערבות.
החוק בישראל לא קובע מי יישב היכן בתחבורה הציבורית, אבל גורמים חרדיים הנהיגו כלל מפלה, ולפיו בחלק הקדמי של האוטובוס יישבו רק גברים, ואילו הנשים יישבו בחלקו האחורי. מכיוון שבקווי מהדרין אלה, שמספרם כ-40, רוב הנוסעים הם חרדים, אין שום סיכוי שחרם חילוני יעזור או אפילו יורגש. כך מצליחים גורמים חרדיים להשליט את עקרונותיהם הפרטיים ולכפות אותם, לעתים באלימות, במרחב הציבורי, על כלל האוכלוסייה, בניגוד לחוקי המדינה, ואין איש שמעז לעמוד מולם, ולו בשם הדמוקרטיה.

שימו לב איך תמיד בעל המעמד החזק תובע לעצמו את המקומות הקדמיים, ומקצה לבעלי המעמד הנחות, לתפיסתו, את אחורי האוטובוס. כאישה איני יכולה להסכים לקביעה שמעמדי נחות יותר משל הגבר, וקיומם של קווי המהדרין מקומם אותי. אפשר לחשוב אילו מעשי פריצות נוראיים ייתכנו בתוך אוטובוס מלא אדם. אם החרדים כל כך חרדים לצניעותם, יתכבדו ויישבו הם עצמם מאחור וישאירו את קדמת הבמה לנשים. ובנוסף, לא יזיק אם ילמדו את ילדיהם עוד ערכים מלבד צניעות. למשל, כבוד. החוצפה של בן ה-18 לדרוש, להורות או לבקש מאישה בת 60 לפנות את מקומה לא נתפסת פשוט. איפה הימים שבני 18 קמו מיוזמתם ופינו את מקומם לנשים מבוגרות? נראה ש"מפני שיבה תקום" הפך ברבות השנים ל"ואת שיבה תקים".