החיים זה לא פיקניק

אבא שלי נהג לומר שהחיים היו צריכים להיות הפוכים: כשצעירים להיות ב"פנסיה" וליהנות מהעולם, ובזקנה לעבוד. כי אחרי 40 שנות עבודה, כשיוצאים לפנסיה, מבוגרים ועייפים מדי בשביל ליהנות מימי החופש האלה. אני מצד אחד מבינה למה מאשפזים את הילדים בבתי הספר ומלמדים אותם דברים, ומצד שני חייבת להודות שרוב מה שלמדתי בבית ספר לא משמש אותי היום וממש לא עניין אותי אז. היום אני מתחילה לחשוב שאולי צריך לתת לילדים לעבוד כשהם קטנים ושילכו ללמוד כשהם מבוגרים יותר. זה כמובן לא הגיוני בשום צורה למעט דבר אחד: בגיל מבוגר יותר אפשר להבין טוב יותר ולעומק את מה שלומדים בבית ספר, וגם ליהנות מהלמידה.

למה אני אומרת את זה? בגלל לאה גולדברג, בין השאר. לאה גולדברג הלכה לעולמה עוד בטרם נולדתי, אבל כמו כל תלמידי ישראל גם אני למדתי את שירתה. בבית הספר אף פעם לא אהבתי שירה. לא הבנתי אותה. לא הבנתי מה המשורר רוצה להגיד, ואם יש לו מה להגיד למה הוא לא פשוט אומר את זה במקום להחביא את כוונתו במילים שאני לא מבינה. למבחנים הייתי לומדת בעל-פה את מה שהמורה אמרה ועוברת את המבחנים איכשהו. לאחרונה התחלתי להעריך יותר את השירה. למדתי למצוא בה יופי. אני חושבת שאם היום הייתי הולכת לבית ספר הייתי מפיקה הרבה יותר תועלת משיעורי היסטוריה, תנ"ך וספרות, ונהנית הרבה יותר משיריהם של יהודה עמיחי, לאה גולדברג, רחל, ביאליק ואחרים. היום השפה שלהם מרשימה אותי בעושר שלה. היום אני קוראת את מאיר שלו לאט לאט כדי לקלוט כל מילה וכל ניואנס של השפה שהוא רקם. כשהייתי ילדה לא הבנתי מה רוצים מחיי ורק חיכיתי שהשיעור ייגמר.

בשבועות האחרונים פתאום צצים להם בראשי קטעים שלמים של שירים וסיפורים שנתקעו בקופסתי השחורה. קטע אחד כזה הוא, למרבה הבושה, מתוך ספר הילדים "חומי הכבאי". אני לא יודעת למה נזכרתי בזה פתאום. אבל אני זוכרת כמעט את כל הספר. דבר אחר שצץ לו בעת שהכנתי חביתה הוא שיר של לאה גולדברג – הבית הראשון של השיר הראשון בשירי סוף הדרך. חיפשתי את השיר המלא וקראתי. פתאום הכול ברור לי. והכול כל כך נכון ויפה ופשוט ועצוב. אין שום סיכוי שהייתי מבינה את השיר הזה לעומק כשהייתי בת 14. הרי הייתי אז בתחילת הדרך. אבל היום אני מבינה.

כיום אני נזכרת בכל מה שאמרו לי בנעוריי - החיים קצרים, זה יעבור עם הגיל, כשתגדלי תביני - ונאלצת להסכים. ממרום שנותיי אני רואה את האמת במשפטים האלה שפעם ראיתי בהם סתם משפטים קלישאתיים שאומרים כשאין משהו אחר להגיד.  לא נותר לי אלא להצטרף לתפילה ולבקש שאוכל לראות מתוך השגרה את הדברים היפים וליהנות מהם, ולהעתיק לכאן את השיר הנפלא הזה.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.