הנושא החם של סוף השבוע גרם לי להיזכר בשגרת השבתות בימים שבהם עדיין גרתי עם הוריי והאחים שלי היו קטנים.
שישי בערב: ארוחה משפחתית. לראשונה השבוע כולם סועדים יחד, ודווקא אז היו מתחילים ויכוחים על הדברים הכי מטופשים בעולם.
ויכוח טיפוסי: אמא שלי מנסה לשדל את אחי לגזור ציפורניים והוא מנמק בטיעונים לוגיים למה זו פעולה מיותרת.
שבת בבוקר: אבא שלי חייב לשמוע את תוכנית המערכונים בגלי צה"ל. רוב המערכונים חזרו על עצמם אחת לכמה שבועות (בין הזכורים לי ביותר: "משה, מה יש לך מאורנג'דה?" "היום בחור מחפש אצל בחורה רק דבר אחד! אני דווקא מצאתי בחור שחיפש אצלי שני דברים. והוא מצא אותם?
לא... היה חושך." [1] "זרבוביתי, זרבוביתו, זרבוביתה"). לא אהבתי את שעת המערכונים כי הרדיו היה פועל בקולי קולות, משתתפי המערכון נהגו לצעוק והקהל היה מריע, צוחק ומוחא כפיים. בוקר שבת היה די רועש.
שבת בצהריים: עוד ארוחה משפחתית. הפסקול של ארוחות הצהריים היה רשת ב' בתוכנית "רגעי קסם: רצף שירים מוכרים ואהובים". אני קראתי להם איטיים ומרדימים. התוכנית הורכבה משירי שנות החמישים והשישים, שירים מתקתקים ורומנטיים כאלה. פעמים רבות אחד מהם היה שירו של אלוויס "אֱהַב אותי טנדר" ואז אבא שלי היה קורא בהתלהבות: המלך! המלך! ומקניט אותי: גם את שלמה ארצי שלך ישמיעו 30 שנה אחרי מותו?
אחרי הארוחה היינו משחקים כולנו שבץ-נא או רומיקוב או משחק אחר שאחותי רצתה. אחרי המשחקים אמא שלי ואני היינו יושבות כל אחת בנפרד
על תשבץ ההיגיון ממוסף סוף השבוע ולעת ערב משוות תשובות. אף פעם לא סיימנו תשבץ שלם.
היום כניסת השבת זה קודם כל ניידת של חסדי נעמי שעוברת בצהריים ומזמינה את כולם ברמקול לתרום ל"סל שבת המלכה". אחרי כמה שעות מגיע חב"דניק במכונית חבוטה, צועק ברמקול את זמן הדלקת הנרות ומברך ב"שבת שלום" תושבים שהוא מכיר. לקראת צאת השבת אותו חב"דניק מתנחל עם חבורת ילדים מול החלון שלי ובמשך שעה ורבע צורח איתם ללא לאות פסוקים מהתורה וקורא למשיח לבוא בכל השפות שהוא מכיר. הילדים חוזרים אחריו במקהלה כמו תוכים ממושמעים ואני סוגרת את החלונות בבית ומאחלת לו דברים כואבים. לפעמים אני מתגעגעת לשבתות של פעם.
[1] שנים לא הבנתי מה מצחיק בזה. חשבתי שזה באמת ויכוח אם מחפשים דבר אחד או שניים. לקח לי שנים להבין למה הכוונה ב"שני דברים".
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
