החיים זה לא פיקניק

לקראת פסח, הוא חג החירות, התחלתי לחשוב על כל מיני דברים שאנחנו משועבדים להם היום, אפילו בלי להרגיש לפעמים.

הטלפון הנייד. הוא חייב להיות איתנו בכל עת, בהישג יד. אנחנו לוקחים אותו גם לשירותים כי אולי בדיוק אז מישהו חשוב יתקשר, וחוץ מזה, מזמן לא שיחקנו סנייק. אחת לכמה זמן צריך לבדוק את המכשיר: אולי התקבלה הודעה ובדיוק התעטשנו ולכן לא שמענו את צליל ההתרעה? אנשים ששוכחים או מאבדים אותו חשים בהתחלה כאילו איבדו יד. אנשים שמתנתקים ממנו לתקופה ממושכת, למשל כשהם בחו"ל, מדווחים על תחושת שחרור ורווחה גדולה. למישהו יש עדיין ספק שאנחנו משועבדים לממזרים הסלולריים שלנו?

חדשות ואקטואליה. המשועבדים לאקטואליה לא מסתפקים בכותרות המהדורה בשמונה. הם חייבים עדכון מתמיד בכל מה שקרה. חוץ ממהדורת החדשות בערב ומשדרי האקטואליה של אחר הצהריים הם גם ישמעו חדשות בכל שעה עגולה ומבזקים, ו-YNET ו-NRG יהיו פתוחים אצלם כל היום. לכו תדעו, אולי בדיוק משחררים את גלעד שליט או חותמים פתאום על הסכם שלום עם איראן. חייבים להישאר עם האצבע על הדופק.

ילדים. אם פעם שבת בבוקר היה זמן מנוחה וסתלבט, מהרגע שיש ילדים זה שעבוד אחד מתמשך. האנשים הקטנים דורשים תחזוקה מתמדת ומשתעממים מהר. מעכשיו שבתות וחופשות הן מרוץ למציאת הפעלה מושכת ותעסוקה מבצעית (מקומות שיעסיקו את הקטנים במחירי מבצע).

פייסבוק. אצל המשועבדים לפייסבוק זה העמוד שפתוח כל היום. הם משנים סטטוס כל רבע שעה, מחליפים תמונת פרופיל כל שעתיים, באלבומים שלהם יש אלפי תמונות, והם מציקים לכם ללא הרף בשאלונים, הצטרפות לקבוצות הכי אזוטריות בתבל, ומשחקים בכל כך הרבה משחקים שפלא שהם בכלל מצליחים לעשות משהו אחר.

הבלוג. המשועבדים לבלוג חייבים לעדכן, לפבלש, לרפרש ולבדוק סטטיסטיקות כל הזמן. אם הם לא מעדכנים בכל יום מגרדות להם האצבעות. לפעמים הגרד חמור במיוחד ואז תקבלו שניים-שלושה עדכונים ביום. הם מחליפים עיצוב כל שלושה ימים, ואם הם לא מפרסמים פוסט, עונים לתגובות או מעצבים מחדש – תהיו בטוחים שהם בודקים מה מצב המנויים ומשווים כמה כניסות היו בשעה האחרונה לעומת זו שלפניה.

הבנק. תמורת הזכות, שלא לומר העונג, להפקיד בבנק את משכורותינו ואז למשוך משם כספים לתשלום חשבונות ולקניות, אנו משלמים בכל שנה סכומים לא מבוטלים של עמלות שמרפדים את כיסי הבכירים במשכורות עתק. הבנק לא רוצה להתעסק איתנו. את הכול אפשר לעשות בלי להגיע לסניף, ובכל זאת תשלומי העמלות גבוהים. גם אם הצלחתם לחסוך כמה עמלות שורה תגלו שלקחו מכם עוד כמה שקלים כהשלמה לעמלת מינימום. אי אפשר לנצח את הבנק וגם אין לאן לברוח כי כל הבנקים אותו דבר. מה תעשו? תשמרו את כספי המשכורת מתחת למזרון? איזה מעסיק יסכים בכלל לשלם לכם במזומן? אנחנו משועבדים לבנק ומגלים את זה באופן הכי ברור במכשולים שמחכים לנו כשאנחנו רוצים לעבור לבנק אחר.

כבלים/ לוויין. חברות הכבלים שעבדו אותנו אליהן בכך שמנעו מאיתנו לקבל כל תוכן ללא תיווכן. אולי אצלכם זה שונה, אבל אני לא יכולה לקלוט אף ערוץ בלי הכבלים. אלא אם כן אקנה צלחת לוויין עצמאית או משהו דומה. לאחר שכבר התחברנו אליהן, הן ממשיכות לשעבד אותנו במסלולים שכוללים התחייבות לשנתיים ושלוש, ועושות את המוות לכל מי שמבקש להתנתק.

מוצרי צריכה. רבים מאיתנו מקשרים הצלחה בחיים להחזקה ברכוש. פעם שיא השכלול היה מקרר חשמלי. היום זה הסטנדרט. לכן, כדי להוכיח הצלחה צריך מכונית נחשבת, טלוויזיית פלזמה גדולה (לא רק כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. גם כל המרבה אינצ'ים),  מחשבים ניידים, איי-פון, איי-פוד, איי-פאד (ובטח עוד כמה אַיים ששכחתי) וכן חופשות במקומות אקזוטיים. הרף רק עולה והשמים הם הגבול (במובן שבעלות על מטוס פרטי זה הכי הכי).

שדרוגים. קניתם מוצר חדש? ברכותיי. מעכשיו תשתעבדו כדי לעמוד בקצב השדרוגים. מטלפון דור שני לדור שלישי לדור שלישי וחצי (תראו בפוסט הקודם: פלייסטיישן 16). מכבלים אנלוגיים לדיגיטליים ליס מקס והוט מג'יק ולשידורי HD. מטלוויזיה רגילה לפלזמה ל-HD לתלת-מימד. קשה לנוח על זרי הדפנה כשכל הזמן יש עוד ועוד חידושים שאנחנו פשוט חייבים לשים עליהם את היד.

האופנה האחרונה. לכך משועבדות, להערכתי, בעיקר נשים. החצאית מהקיץ שעבר כבר פאסה. חובה לקנות את פריטי העונה. בקיץ הזה לובשים כתום. שלום לכל הבגדים הסגולים שבארון. הניסיון להישאר מעודכנת לפי כללי אופנה שאין לי מושג מי קובע ולהקפיד להתאבזר בכל הפריטים "הנכונים" הוא לא פחות משעבוד.

ציפיות. אנחנו משועבדים לציפיות מאיתנו: לעשות תואר, להתחתן, להביא ילד, ואז עוד אחד, שיהיה לו אח. ואין כמו ליל הסדר כדי לברר עם קרובים רחוקים: כבר יש לך מישהו? נו, מתי אתם מתחתנים? אני כבר רוצה נינים. אני אחכה עוד הרבה זמן?