החיים זה לא פיקניק

בכל פעם שאני מבשלת תפוחי אדמה יש לי נקיפות מצפון. כי ברוב המקרים אני קודם מקלפת אותם, וכשאני זורקת את הקליפות לפח אני לא יכולה שלא לחשוב שפעם הקליפות האלה היו ארוחת הצהריים של משפחה שלמה, משאת נפש של אנשים מזי רעב שהזבל שלי היה בשבילם אוצר של ממש. אין לי מחשבות כאלה כשאני זורקת קליפות של גזר או קישואים, ואין לי בעיה מיוחדת להשליך סיר שלם של אורז שיצא גרוע או שליש פשטידה שאחרי שבוע במקרר כבר ברור שלא תיאכל. גם ברור לי שהקליפות שאני זורקת היום לא יכולות להועיל בעבר. אבל כנראה בגלל כל הספרים שקראתי כילדה, קליפות תפוחי האדמה מייצגות בעיניי את אימי השואה ומשמשות לי תזכורת תכופה לאותם ימים נוראים.