מבקר המדינה מתח בדוח שהתפרסם אתמול ביקורת קשה על רכבת ישראל. הוא קבע כי השירות ברכבת כושל, וציין שחברת רכבת ישראל אינה עומדת בלוחות הזמנים שהיא עצמה קבעה, אינה מפקחת על הצפיפות בקרונות ולא מטפלת כראוי בתלונות הציבור ובבעיות נגישות לבעלי מוגבלויות. בתור נוסעת קבועה, רציתי לספר לכם קצת על חוויות הנסיעה שלי.
אם בחו"ל נקשר שמה של הרכבת בדייקנות, נוחות ומהירות, בישראל, כמו בישראל, הדברים נראים, נשמעים ומריחים אחרת. על דייקנות אין מה לדבר. איחורי רכבת הם דבר כה שגרתי, עד שאיחור של פחות מעשר דקות בכלל לא נתפס אצלי כאיחור. נוחות? הצחקתם אותי. באופן קבוע ויומיומי
אין ברכבת די מקומות ישיבה, ונוסעים רבים נאלצים לעמוד בקרבה אינטימית מטרידה זה לזה ולהיזהר לא למעוד על התיקים שבמעברים. לסרדינים בקופסה נוח יותר. הם לפחות שוכבים בנחת. לגבי המהירות, הרכבת דווקא מהירה. עד שהיא עוצרת למספר לא ידוע של דקות בגלל מפגש רכבות/ יחמור דרוס/ עיצומי ועד עובדים/ סתם ככה. כפועל יוצא מהתנאים הלא פשוטים האלה התפתח בישראל זן עמיד של נוסע, וככה זה נראה:
טרם הנסיעה
אם עולה הנוסע בתחנה הראשונה של הרכבת ימהר לתפוס לעצמו מקום פרטי ככל האפשר. ראשונים נתפסים המושבים הבודדים (אחד בכל קרון) ואחריהם המושבים הזוגיים. כל מי שאיחר נאלץ לשבת במושב לארבעה. כדי למזער נזקים הוא מפעיל שלל שיטות שפותחו ושוכללו לכדי שלמות כדי להבטיח שאף אחד לא יישב לידו, ורצוי גם לא מולו. לשם כך הוא יפזר את חפציו על המושבים הפנויים ויישב בפישוק רגליים רחב ככל האפשר או אף יניח את רגליו על מושב הכיסא שמולו או לידו כדי לסמן: זו הטריטוריה שלי! לך ומצא לך מקום משלך.
אם עולה הנוסע בתחנה שאינה התחנה הראשונה הוא ישתדל לחשב בעזרת אותות, מופתים ואצטגנינים היכן תעצור הרכבת וייפתחו הדלתות, ויעמוד מול מקום פתיחת הדלת המשוער. כשההקלטה האוטומטית מכריזה "הרכבת בכניסה לתחנה. הנכם מתבקשים להתרחק משפת הרציף מעבר לקו הצהוב" זה האות לכך שצריך לשעוט קדימה, להצטופף, לעבור את הקו הצהוב ולהתאזן בשיווי משקל עדין על שפת הרציף. כשהרכבת מתחילה לבלום מנסים כולם לשפר עמדות כדי להיות ליד הדלת כשזו תיפתח סוף סוף. מהרגע שעצרה הרכבת מתחיל פסטיבל דחיפות שמטרתו לסלק מהדרך כל מתחרה על המקומות הפנויים הספורים שנשארו.
בשלב זה מתחילה בעיה חדשה: הנוסעים שמבקשים לצאת לא יכולים לעשות כן בגלל ההמון שנוהר לקרון. אלה דוחפים כדי לצאת, אלה דוחפים כדי להיכנס והתוצאה היא, ובכן, הרבה אנשים שדוחפים. לא עוזרות תחינותיו של הכרוז "אנא אפשרו לנוסעים לרדת ורק אז עלו לרכבת", הנוסע הישראלי אחוז אמוק וירמוס גם את אמו אם תעמוד בדרכו.
הנסיעה
לאחר שהנוסע עלה לרכבת הוא בולש מיד בעיניו אחר מקום פנוי ומסתער עליו. ברוב המקרים המושב אינו פנוי ויש לבקש מהנוסע שהתיק שלו נח על המושב להזיזו. הנוסע מצדו מזיז את התיק בהבעה גלויה של מורת רוח. אבל ברוב המקרים אין מקומות ישיבה פנויים ואז מתחילה ההסתערות על המדרגות. כשאדריכלי הרכבת הוסיפו מדרגות ביו הקומה התחתונה לקומה העליונה ברכבת הם ראו בדמיונם אנשים שעוברים מקומה לקומה. פפףףף! בישראל גם המדרגות הן מקום ישיבה לגיטימי. חיש קל מתיישבים עליהן אנשים זוגות-זוגות ומסתכלים בסיפוק על המאחרים שלא הספיקו להתיישב. הם ייאלצו לעמוד כל הנסיעה.
המדרגות דומות להתנחלות. מהרגע שמתבצעת התיישבות לא נוטשים אותן. גם אם יש נוסע שמעוניין לעלות או לרדת. אף אחד לא יקום ויפנה לו את הדרך. לכל היותר, יושבי המדרגות יזיזו קלות את ישבניהם במחווה סמלית, והנוסע יצטרך לפלס לו דרך ביניהם ולהיזהר לא ליפול במורד המדרגות. הנוסעים שיושבים במושבים כועסים על יושבי המדרגות כי הם חוסמים להם את הדרך כשברצונם לצאת מהרכבת, והנוסעים שעומדים בחלל שליד הדלתות כועסים עליהם כי הם חוסמים את דרכם למעלה. אם תשאלו אותי, הכול מתוך קנאה. אפשר לחשוב מה כבר יש שם למעלה.
סוף הנסיעה
מהרגע שמוכרז שם התחנה הבאה מתחיל הקרב האחרון: הקרב על דלתות היציאה. הנוסע הישראלי ממהר להיות הראשון שיקום ממקומו ויסתער
על דלת הרכבת. עכשיו כבר לא אכפת לו לעמוד, העיקר שלא יעקפו אותו ביציאה. במשך דקות ארוכות עד עצירת הרכבת ניצבים בטור נוסעים רבים שהמשותף לכולם הוא שהם לא יצאו פראיירים והקדימו לתפוס מקום בדרך החוצה. כל הטור הזה מתקדם באיטיות רבה כי, כאמור, קשה לצאת מהרכבת כשבתחנה המוני נוסעים שצובאים על הדלתות ונדחפים להיכנס. משיצא הנוסע הישראלי מן הרכבת הוא שועט לעבר היציאה, דוחף ונדחף, עוקף בזריזות את מי שהוא יכול בדרך למכשיר שמעבירים בו את הכרטיס, והנה הוא בחוץ.
עכשיו לכו תתחילו ככה יום עבודה.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
