5/2010
שבועות וביכורים בעברית

חג שָבועות חל בסוף ספירת העומר והוא קיבל את שמו משבעת השבועות שסופרים ממחרת הפסח. השאלה היא, אם שבועות הוא ריבוי של המילה שָבוע, איך קרה שהקמץ ב-ש' לא נחטף? הרי חוק החיטוף, אחד החוקים הבסיסיים בדקדוק העברי, קובע שתנועה גדולה נחטפת כשהיא מתרחקת מההברה המוטעמת.
לא לברוח. הנה אני מסבירה לאט. נחטף פירושו הופך לשווא. הטעם הוא המקום המודגש בעת הגיית מילה. שימו לב להבדל בהגייה של המילים בוקר (morning) למילה בוקר (קאובוי). המילה הראשונה נהגית בוקר (מלעיל) והשנייה בוקר (מלרע). לזה הכוונה כשאומרים הברה מוטעמת. כעת בואו נסתכל על צמדי המילים קָצר וקְצרים, גָדול וגְדולים, דָבר ודְברים. במילה הראשונה הטעם נמצא בהברה שאחרי האות שמנוקדת בקמץ. במילה השנייה הטעם מתרחק ממנה. לכן הקמץ נחטף והופך לשווא. אז למה זה לא קורה במילה שָבועות?
בואו נראה מה היה קורה אם הקמץ ב-ש' כן היה נחטף. במקרה זה היינו מקבלים את המילה שְבוּעות. אבל כבר יש לנו מילה כזו – היא הריבוי של המילה שְבוּעָה. הרצון לבדל בין שתי המילים גרם לכך שהקמץ ב-ש נשאר באופן יוצא מן הכלל. במילה שבועיים כבר אין סכנת בלבול, ואפשר לראות שחוק החיטוף מתקיים בה. כך גם בצורת הנסמך. למשל: שְבוע עבודה מקוצר.
גרסה מקוצרת לממהרים: היה צריך להגיד שָבוע אחד, שלושה שְבועות; ושְבועה אחת, שלוש שְבועות. כדי שלא יהיה בלבול בין הרבים של שבוע ושל שבועה נוצרה הצורה שָבועות.
 המילה ביכורים מתייחסת ליבול החקלאי הראשון. היום משתמשים בביטוי יצירת ביכורים לציון היצירה הראשונה בתחום האמנות או הספרות, והצגת בכורה היא ההצגה הראשונה שמועלית. קל לראות שהמילה ביכורים קשורה למילה בכור. הבכור הוא הבן הראשון שנולד, ובימי קדם הייתה לכך משמעות רבה. הבן הבכור נחשב לממלא מקום האב, ואחיו הצעירים היו מתייחסים אליו בכבוד דומה. הירושה של הבן הבכור הייתה כפולה מזו של שאר האחים, ועד היום מי שיורש את כס המלכות אוטומטית הוא הבן הבכור (ויליאם ולא הארי, למשל). לא סתם המכה העשירית והקשה ביותר הייתה מכת בכורות.
המילה בכור קשורה גם לפועל פחות מוכר בשפה: ביכר, שפירושו העדיף. אף אחד לא יגיד היום "אני מבכר לנסות את זה קודם לבד". היום נאמר: "אני מעדיף לנסות את זה קודם לבד", ואפילו "אני רוצה לנסות את זה קודם לבד". אבל הפועל הזה קיים, ולא במפתיע, כבר בתנ"ך. היות שהבן הבכור זכה למעמד מיוחד ומועדף, המילה ביכור קיבלה משמעות של ראשון לא רק בסדר הלידה או התוצר החקלאי, אלא גם בסדר העדיפות. וכך נוצר הפועל לבכר במשמעות להעדיף.
בספר דברים כא, טז נכתב: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכוֹר". מלחמות ירושה היו תמיד, וכשיש כמה נשים והרבה ילדים אפשר רק לדמיין (או לחזור ליעקב ועשיו) את האינטריגות והתחבולות שנועדו להשיג עוד נתח מהירושה. אבל חוק הוא חוק, והתנ"ך מאוד ברור: אסור לאב להעדיף את הבן של אשתו האהובה על פני בנו הבכור מאשתו הפחות אהובה, נקרא לזה.
איך אף אחד עדיין לא חשב לעשות אופרת סבון שמתרחשת בימי התנ"ך?
חג שמח!
|